הטבעת

סיפור למרוץ הצבי

מגישה: נעמה אליאש

כיתה:ה’6

הטבעת

פקחתי את העיניים, שמש סינוורה אותי. לא הבנתי איפה אני. הדבר היחיד שזכרתי זה שיצאתי מביתי כדי לקחת את אחותי מהגן, זה היה יום גשום עם ברקים ורעמים. הסתכלתי על השמיים וברק סינוור אותי.

 התנערתי מהחול שעף עלי. שמעתי קול בכי, התקרבתי אל המקום שממנו נשמע הקול. הייתה שם פייה, הופתעתי. יש פיות בעולם? התקרבתי אל הפייה והתיישבתי לידה. היא נבהלה והתרחקה ממני מיד. “מי את?” שאלה בחשש. “אממ…” לא ידעתי מה להגיד “אני סופיה, מעולם בני האדם. מי את?” הייתי ממש מבוהלת, הרבה שאלות התרוצצו בראשי. איפה אני? לאן נעלמה משפחתי? האם אני חולמת? רצף מחשבותי נקטע כי הפייה כבר אמרה: ” אני סמפי ואני בת 7″ מלמלתי משהו כמו: “נעים להכיר..”. היא הסתכלה עלי במבט בוחן. לבסוף שאלה: “איך הגעת לכאן?”  “אין לי מושג איך הגעתי לכאן ואני גם לא יודעת איפה המשפחה שלי” אמרתי. הפעם היה תורי לבכות. היא הסתכלה עלי ולא ידעה מה להגיד. ניגבתי את הדמעות עם היד. “למה בכית מקודם?” שאלתי. היא ריחפה קצת באוויר ונחתה בצד השני. “החיים כאן קשים, לא קל להיות פייה. אני לא מצליחה לעשות קסמים שכל בני גילי כבר יודעים לעשות. הורי מאוכזבים ממני מאוד ואין לי חברים” היא שוב בכתה. הצטערתי בשבילה. הלוואי שהייתי יכולה לעזור לה עם הבעיה שלה, אבל בינתיים גם לי הייתה בעיה. “את יודעת איך אני יכולה לצאת מכאן?” שאלתי והוספתי “אני יצאתי להביא את אחותי ופתאום אני כאן” היא לא הבינה “מה?! זה לא הגיוני! רגע, אמרת שאת סופיה?” שאלה. התבלבלתי. “כן, אני סופיה. למה?”. “אז זו את!” אמרה “את סופיה! יש לי מגילה להביא לך, כשהלכתי לכאן ראיתי אותה בצד הדרך, פתחתי אותה וראיתי שכתוב שם: לסופיה גרין” היא הוציאה מגילה מכיס צדדי והביאה לי. כמעט חטפתי את המגילה מהיד הקטנה והשברירית שלה אבל התאפקתי ולקחתי אותה בזהירות. קראתי את המגילה בקול: “סופיה גרין, מגילה זו מיועדת לך. אם את קוראת אותה, סימן שהגעת לעולמנו, עולם הפיות” עצרתי לרגע כדי לנשום והמשכתי: “על האצבע שלך יש טבעת, ובה קסם מיוחד, עלייך לחזור כמה שיותר מהר לעולמך ולשים את הטבעת על האצבע של אימך. משפחתך בסכנה. לא נוכל להמשיך לפרט אלא רק לאחל לך בהצלחה, ונוכל לרמוז לך שהדרך לעולמך תהיה בעזרת הטבעת.” גמרתי לקרוא והסתובבתי לכיוון סמפי. היא דווקא לא הייתה כל כך מבולבלת ושאלה אותי: “נו, למה את מחכה? יש לך משפחה להציל, לא?” הייתי בהלם, לא ידעתי מה להגיד. הסתכלתי על יד ימין שלי. על האצבע הייתה לי טבעת יפה, באמצע הטבעת היה חריץ קטן. כנראה כדי להכניס משהו. “אין סיכוי שאני אצליח!” אמרתי “ולמה דווקא אותי בחרו ולא את אחותי הגדולה?” התייאשתי. נגמרו הסיכויים שאחזור לעולם שלי. “מה?! ככה את מדברת?! אפילו לא ניסית!” הפייה צעקה. “בסדר, בואי נחשוב איך נוכל לעשות את זה” אמרתי. “אוקי,” היא אמרה “אני חושבת שאולי בתוך החריץ צריך לשים מפתח.” יש משהו במה שהיא אומרת.. חשבתי. “אני חושבת שזה הגיוני, אבל איפה המפתח? ואיך נשיג אותו?” שאלתי אותה. “אני לא יודעת…” היא מלמלה. הוצאתי את המגילה מכיסי, והעברתי אותה מיד ליד, פתאום שמתי לב לסימן על המגילה שלא ראיתי קודם. “סמפי” קראתי, “נראה לי שעליתי על משהו, כתוב כאן שצריך ללכת למערת הזמנים!…”