רוני גרה בזיכרון יעקב. היא ילדה נבונה ומקובלת מאוד, אוהבת לצייר ואהובה מאוד על המורה. לרוני חתול עם פרווה נעימה בצב חום. יום אחד היא חיפשה את החתול ולא מצאה אותו. היא בכתה ואמא ניסתה להרגיעה אך זה לא עזר, היא המשיכה לבכות ואמא לא ידעה מה לעשות. הלילה ירד ורוני הוסיפה לבכות ולא הצליחה להירדם. בבוקר היא לא הסכימה ללכת לבית הספר. אמה ניסתה לדבר על ליבה אך ללא הצלחה וכך נשארה רוני בבית.
פתאום נשמעה דפיקה בדלת, רוני שאלה: ” מי זה? רינה! “למה לא הגעת לבית הספר?” “כי לא התחשק לבוא” ענתה רוני.
“רק שתדעי שהמורה דואגת לך היא ביקשה ממני לשאול מה שלומך?” “לא כל כך בסדר החתול שלי הלך לאיבוד וזה מעציב אותי מאוד ”
“הבנתי, בואי נלך אל המורה ונספר לה מה קרה”. המורה הקשיבה ואמרה: “זו לא סיבה לא לבוא לבית הספר” אני לא רוצה לבכות מול תלמידי בית הספר” אמרתי.
לאחר שתיקה קצרה אמרה המורה “אני בטוחה שהוא יחזור במהרה –
אל תדאגי!” נרגעתי והחלטתי שמחר אלך לבית הספר.
