החתולה שלא פחדה מהגשם
בעיר קטנה ליד הים גר חתולה אפורה בשם מיצי. מיצי גרה בבית קטן עם גג אדום וחצר ירוקה. היא אהבה לשבת על אדן החלון, להסתכל על הציפורים ולנמנם בשמש. מיצי הייתה חתולה סקרנית מאוד, אבל היה לה פחד אחד גדול – גשם.
כשהשמיים היו מתכסים בעננים כהים, מיצי מיד הייתה רצה להתחבא מתחת למיטה. היא לא אהבה את הרעש, לא את הקור, ולא את המים שנוגעים בפרווה שלה.
יום אחד, אחר הצהריים, התחיל לרדת גשם חזק במיוחד. הרוח נשבה והעצים זזו מצד לצד. מיצי כבר עמדה לרוץ להתחבא, ואז שמעה קול חלש: “מיאו… מיאו…”
היא הקשיבה טוב יותר והבינה שהקול מגיע מחוץ לבית.
מיצי הציצה מהחלון וראתה גורה קטנה ולבנה, רטובה ורועדת ליד העץ שבחצר. שלוליות מים הקיפו אותה, והיא נראתה מאוד מפוחדת.
הלב של מיצי התחיל לפעום מהר. היא פחדה מהגשם, אבל ידעה שהגורה צריכה עזרה.
מיצי חשבה לעצמה: “אני מפחדת, אבל אני לא יכולה להשאיר אותה לבד.”
היא לקחה נשימה עמוקה, פתחה את הדלת ויצאה החוצה. הגשם נפל עליה בטיפות קרות, והפרווה שלה נרטבה. זה לא היה נעים, אבל היא המשיכה ללכת צעד ועוד צעד.
כשהגיעה אל הגורה, היא התכופפה, ליקקה אותה בעדינות ואמרה: “אל תפחדי, אני כאן.”
הגורה הסתכלה עליה בעיניים גדולות והפסיקה לרעוד קצת.
לאט לאט, הן הלכו יחד אל הבית. מיצי שמרה עליה שלא תחליק, והגורה צעדה קרוב אליה. כשהן נכנסו פנימה, הבית היה חמים ויבש. מיצי הביאה לגורה קערית מים ושמיכה קטנה.
הגשם המשיך לרדת בחוץ, אבל מיצי כבר לא פחדה כמו קודם. היא הרגישה גאה בעצמה. היא הבינה שלפעמים אומץ זה לא לא לפחד, אלא לפעול למרות הפחד.
מאותו יום, מיצי והגורה הפכו לחברות טובות. וכשירד גשם, מיצי הייתה יושבת ליד החלון, מסתכלת החוצה ומחייכת לעצמה.
