” די נמאס לי אני לא יכולה יותר, למה בחרו לפגוע בי ? לא עשיתי רע לאף אחד ” הילה פרצה בבכי קורע לב ורצה במהירות במורד השביל הביתה .
הילה, ילדה עם בת עשר בכיתה ד’, ההורים שלה גרושים, הם התרגשו לפני שנה ובכל סוף שבוע היא נוסעת לאבא שלה. בשנים הראשונות בבית הספר הילה הצטיינה בלימודיה ותרמה רבות למהלך השיעור. היא הגיעה בשמחה, מוקפת תמיד בחברות ובחברתה הטובה ביותר ששמה עדן. חברי הכיתה שמו לב שבגלל שהיא הצליחה בלימודים המורה תמיד פרגנה לה וצ’יפרה אותה . יובל שהייתה מתקשה בלימודים והייתה תמיד עסוקה בלשחק ולסדר את שערה השחור, המתולתל והארוך שנפל על כתפיה. היא קנאה מאוד בהילה והחלה להציק לה. קנתה אותה בשמות גנאי כמו “החרשנית”, “החנונית” ויתר הכיתה החלו לצחקק. לפעמים יובל אפילו צחקה על זה שההורים שלה גרושים וזה פגע מאוד בהילה שהיא רצתה לצרוח אבל משהו עצר בעדה לעשות זאת
לאחר כשבוע במהלך ההפסקה תלמידי הכיתה שחקו מחנים, הילה התקרבה אל המגרש ויובל צעקה: “אין פה מקום לחנונים כמוך.” “מה את עושה?” קפצה עדן להגנתה של הילה. אל תתערבי אני מזהירה אותך את תהיי הבאה בתור. עדן הורידה את ראשה והסתובבה אחורה. הילה הייתה המומה וכאשר יובל הסתכלה עליה במבט מתנשא היא הרכינה את ראשה והלכה להסתובב לבדה. עם הזמן, עוד ועוד ילדים התחילו להציק להילה, בכל הפעמים שהעליבו ופגעו בהילה עדן ניסתה לעזור אבל יובל איימה עלייה כל הזמן שאחרי הילה יעליבו ויפגעו בה. בגלל הניסיונות הכושלים של עדן לעזור להילה, הן התרחקו זו מזו וכאשר היו פוגעים בהילה במקום לנסות להתערב ולעזור לה, עדן רק הסתכלה מהצד כאילו היא צופה בסרט אלים. כעבור חודש בסיום הלימודים, אחד התלמידים מהכיתה של הילה צילם אותה מבלי שהיא ידעה, כתב “עכשיו נגמר היום, החנונית בטח כל כך עצובה” והעלה לאינטרנט. הילה ראתה את התמונה ושמעה צחקוקים מכל עבר ואז קרה הדבר ששינה את הכל ברגע, הילה שמעה את הצחוק של עדן, היא פרצה בריצה לביתה למרות שבקושי ראתה את הדרך מהכמות העצומה של הדמעות בענייה, היא נתקלה בהמון עמודים ואפילו כמעט דרסה אותה מכונית. כאשר הגיעה לבית של אמא שלה היא רצה מייד לחדרה ונעלה את עצמה בתוכו. היא לא הבינה איך היא מרגישה ולמה עדן עזבה אותה פתאום, היא הייתה עצובה מאוד, היא גם כעסה מאוד אבל בעיקר היא הייתה מאוכזבת. שהיא הסתכלה בשעון היא ראתה שאמא שלה עומדת לחזור מהעבודה היא נגבה מייד את הדמעות וניסתה להראות כאילו הכל בסדר מפני שהיא לא רוצה שההורים שלה ידעו על מה שהיא עוברת. אחרי כמה דקות אמא שלה נכנסה הביתה בקריאה: “גאונה שלי, איך היה בבית הספר?” הילה יצאה מחדרה וענתה כרגיל “בסדר”. אמא שלה הסתכלה עליה ואמרה “את בטוחה? כי את לא נראית כך” “כן, אני פשוט ממש עייפה מהלימודים” ענתה הילה, “טוב, בסדר תנוחי ועוד שעה וחצי נלך לקניון, אני מקווה שתהני היום” אמרה אמא. הילה חייכה חיוך מתאמץ, היא באמת רצתה שהמשך הים יהיה יותר מוצלח ממה שעברה בבית הספר, היא ניסתה לשכוח את זה כדי שהיא באמת תרגיש יותר טוב בהמשך היום, היא נכנסה לוואטסאפ הכיתתי כדי לראות את התמונה שצולמה, היא בעצמה לא ידעה למה לעשות את זה אבל אז היא ראתה את התגובות: “אחד המצחיקים” כתב עומר, “לא נראה לי שהיא באמת חוזרת מתישהו הביתה” כתבה יובל “חחחח” כתבה עדן. שהיא ראתה את זה, היא נזכרה ברגע שכולם צחקו עליה ועדן, החברה הכי טובה שלה מאז כיתה א’, החברה שכל פעם שפגעו או העליבו אותה היא התערבה וניסתה לעזור, צחקה גם היא. הילה גם נזכרה ברגעים המהנים שלהן ביחד, על הצחוקים, על העזרה והתמיכה, הילה הרגישה שכל הכיף שהיא עשתה עם עדן, הכל התרסק בבת אחת. הילה סגרה באיטיות את המחשב, נגבה את דמעותיה, התארגנה ליציאה וניסתה להראות כמה שיותר שמחה. אמא והילה טיילו בקניון, נכנסו להמון חנויות בגדים, קנו שתייה קרה וחזרו הביתה. הילה נכנסה במהירות לחדרה, סגרה את הדלת, לבשה פיג’מה, צחצחה שניים ועלתה למיטה גמורה וגם ממש עצובה. למחרת בבוקר, להילה ממש לא היה חשק ללכת לבית הספר או אפילו לקום מהמיטה, אבל לא הייתה ממש לה ברירה, אף אחד מההורים לא יודע על החרם והיא לא מוכנה לספר בגלל שהיא מתביישת וגם בגלל שהיא חוששת שאם ההורים שלה ידעו הם יהיו מאוד עצובים והיא לא רוצה עוד קשיים במשפחה. בסופו של דבר הילה הלכה לבית הספר ולמזלה לא קרה משהו מיוחד, כן התרחקו והתעלמו ממנה אבל מכל הדברים הנוראיים שהיא עברה זה כבר לא כל כך נורא בשבילה, אבל היא לא יודעת שכל השקט היה רק בגלל שיובל הייתה עסוקה במשהו אחר, היא הייתה עסוקה בלשכנע את עדן להצטרף לחרם על הילה, עדן לא ידעה מה לענות אבל בסוף היא הסכימה בתנאי שהיא ויובל יהיו חברות. עברו הימים, הילה הרגישה נורא יותר מים ליום ואילו עדן הרגישה כרגיל בכל הימים עד שהבינה שהיא ויובל לא מדברות ולא רק שהן לא מדברות הן אפילו לא אומרות שלום אחת לשנייה ומאז שעדן שמה לב לזה, היא התחילה להתגעגע להילה יותר ויותר. אחרי שלושה ימים כולם הסתדרו במעגל סביב הילה. ילדי הכיתה צחקו עליה, הציקו לה ואפילו השתמשו באלימות. פתאום נשמעה הצעקה “תפסיקו!” כולם התעלמו והמשיכו להציק ואז כולם שמעו “אמרתי שתפסיקו!” כולם השתתקו וראו את עדן עומדת מחוץ למעגל, הילה לא הבינה מה קורה כי היא הייתה בטוחה שעדן לא רוצה לדבר איתה יותר ואז יובל אמרה “את רוצה שנהייה חברות או לא” “את לא יכולה לעבוד עלי יותר, אני יודעת שאת לא באמת רוצה להיות חברה שלי, את רק רצית שאני אהיה נגד הילה” אמרה עדן וכשסיימה את דבריה היא לקחה את ידה של הילה, יצאה איתה מבית הספר ושמעה את קריאתה של יובל “אני לא מאמינה שאת חשבת שאני אהיה חברה של ילדה כמוך” עדן נעלבה אבל לא לקחה את זה ללב. כאשר עדן והילה התרחקו מספיק, הן נעצרו והתיישבו על הרצפה. “אני ממש מצטערת שהפסקתי להיות חברה שלך רק בגלל שיובל אמרה שהיא תהייה חברה שלי. פשוט, אני חשבתי שאם אני אהיה חברה שלה, יהיו לי יותר חברים. אבל הכל היה שקר אחד גדול…” אמרה עדן מעומק הלב. “אני לא מבינה למה כולם חושבים שאם הם יהיו חברים של יובל יהיו להם יותר חברים רק בגלל שהיא יותר מקובלת” ענתה הילה. שתיהן שתקו ואז אמרו בבת אחת “כולנו בני אדם” והן חייכו אחת לשנייה ואמרו בפה אחד “אני רוצה שנחזור להיות חברות” ואז הן צחקו וחבקו אחת את השנייה. עדן אמרה להילה שהיא צריכה לספר ליועצת על החרם ועל מה שהיא עוברת בבית הספר, הילה היססה ואמרה “אבל מה אם היא תספר להורים שלי?” “מה הבעיה בזה?” אמרה עדן “הם אמא ואבא שלך, את צריכה לספר להם את כל האמת גם אם היא קצת או אפילו מאוד קשה לפעמים” “את צודקת” אמרה הילה בביטחון ולאחר שדיברו הן התראו לשלום. למחרת במהלך ההפסקה הילה ועדן הלכו לחדר היועצת וסיפרו לה את הכל. היועצת אמרה “אתן עשיתן את הדבר הנכון שבאתן וסיפרתן לי על החרם הנוראי הזה, אני אומר למחנכות להעביר שיעור על מה זה חרם, למה ואיך זה קורה וכמה זה יכול לפגוע באחרים” וכך הילה הרגישה יותר טוב עם עצמה ויובל הפסיקה עם החרם.
