החרם- אביאל ניסים
פעם אחת היה ילד ששמו שמוליק, והוא היה בבית ספר אבל הילדים לא אהבו אותו הם תמיד היו מציקים לו למשל: זורקים לו את התיק לפח, זורקים לו את הספרים על הריצפה, שמים לו רגל שיפול, אבל בהתחלה זו הייתה רק הכיתה שלו ואז זה נימשך לעוד כיתה ועוד כיתה, ובקיצור לכל בית הספר.
אחרי זה אבא ואמא שלו באו לבית הספר ודיברו עם המנהל ואמרו לו שזה לא יכול להמשך ככה – הבן שלי לא יכול להמשיך לחיות ככה הוא כל יום חוזר לבית בוכה ,ואומר לי מה עשו לו ואתה לא רוצה לדעת מה הוא אומר לי, דברים שלא תרצה שיקרה לך ולא לאף אחד ואחת מפה. אז אני מבקשת שתטפל בזה במהירות – אני סומכת עליך בבקשה!
ואז ההורים הלכו לבית והילד הלך עם המנהל לכיתה והמנהל דיבר איתם ואמר להם :”מעכשיו מי שצוחק או שעושה דברים לא נעימים לשמוליק הוא מגורש מבית הספר ” . לאחר דבריו, המנהל הלך למשרד ועשה פגישת מורים ואמר להם: “בבקשה, אם אתם רואים שצוחקים על שמוליק אז תדווחו לי. אחרי הפגישה של המורים עם המנהל, באו כמה ילדים לא מהכיתה של שמוליק, באו אליו והציקו לו. ואז איזה מורה באה אליהם ואמרה להם שהם יבואו למנהל מיד והם באו. אחרי זה הזמינו גם את ההורים שלהם והמנהל אמר להורים שהילדים שלכם מושעים מהבית ספר. והילדים ממש התבאסו ונפרדו מהילדים ואמרו להם להתראות. והילדים הלכו ולא חזרו לבית הספר, אלא עברו לבית ספר אחר.
אבל שמוליק מאוד ניפגע בגלל שהם באו אליו ואמרו לו ” אתה עכשיו תוציא לנו פה חוקים בבית הספר”? ונתנו לו בעיטה ועוד אחת ועוד עד שהמורה הגיעה ואמרה להם שיבואו למנהל מיד . אז לשמוליק כאב מאוד ואז איזה מורה עזרה לו ואמרה לו שאין לך מה לדאוג הילדים גורשו מבית הספר והם לא יחזרו, ולכן שמוליק אמר לה טוב והלך, ואז הסתיים בית הספר. שמוליק אמר לאמא שלו את מה בדיוק קרה לו בבית ספר ואמא שלו אמרה לו שאתה רואה שאני מטפלת בזה, והוא הלך בדיוק לישון. ואז הוא שומע דפיקות בדלת והוא אומר : “מי שם?” ואף אחד לא עונה. הוא ניגש לפתוח את הדלת , וכל הילדים עשו לו הפתעה ואמרו לו:”איזה כיף שאתה שמח, בוא לאכול חטיפים ומתוקים” והם עשו מסיבה ונהנו, אחרי זה שמוליק הראה להם את החדר ואת החצר ,ואחרי זה הם שיחקו כדורגל והלכו למגרש ושיחקו שם גם כדורסל. ואז אמרו אחד לשני בואו נעשה טורניר פינג פונג , ושמוליק הביא מהבית שלו את המטקות וכדור והם רשמו בדף מי נגד מי , ואז הם התחילו את הטורניר ושמוליק ניצח, ואחרי זה היה כבר מאוחר וכולם חזרו לבית שלהם.
