החרם
פעם אחת לפני שנים רבות בעיר קטנה הייתה ילדה בשם אמילי. היא הייתה חדשה בעיר ובארץ. היה לה בית חדש, שכנים חדשים ובית ספר חדש.
הגיע היום הראשון ללימודיה של אמילי, היא התרגשה מאוד, היא התלבשה יפה, צחצחה שיניים והלכה לבית הספר. כעבור כמה דקות הגיעה אמילי לבית הספר, הגיעה לכיתה, לצערה הרב של אמילי אף אחד לא רצה לשבת לידה, לא לדבר איתה, והיא נעלבה מאוד. בהפסקה אף אחד לא רצה לשחק איתה וכולם צחקו על השפה המוזרה שלה. אמילי ישבה בצד ובכתה. פתאום באה אליה ילדה בשם רוז והיא שאלה אותה “ילדה מה קרה?” ואז אמילי אמרה בבכי “אף אחד לא רוצה לדבר איתי ולשחק איתי. “אוי” אמרה רוז. “מה השם שלך?” “אמילי.” “לי קוראים רוז נעים להכיר.” אמילי חייכה ואז רוז שאלה “רוצה לשחק איתי?” אמילי ענתה בהתרגשות ובשמחה “כן!” ואז הן הלכו לשחק ביחד. לרוז לא היה אכפת שכולם צוחקים עליה ואומרים לה “מה את עושה?” בתום ההפסקה כשחזרו לכיתה רוז שאלה את אמילי “אמילי רוצה לשבת לידי?” “כן” אמרה אמילי ובתוך תוכה היא פרצה מרוב התרגשות ושימחה. כעבור זמן מה הן הפכו להיות החברות הכי טובות, הן בילו יחד, ישנו זו אצל זו והכי הכי טוב עזרו זו לזו. כאשר רוז הגיעה לבית הספר ונכנסה לכיתה היא ניגשה אל בנות הכיתה ואמרה להן “אם היו עושים עליכן חרם איך הייתן מרגישות?” “עצובות” ענו הבנות ולאחר מכן הוסיפו “את צודקת לא היינו צריכות לעשות את זה.” בתום ההפסקה ניגשו הבנות אל אמילי ואמרו לה “סליחה אמילי.” אמילי חשבה לרגע אם לסלוח או לא ואז אמרה “אני סולחת.” הבנות שמחו כל כך ומאז היו החברות הכי טובות אחת של השנייה. יום אחר כך בהפסקה בבית הספר כולן רצו לשחק עם אמילי.
כאשר אמילי הגיעה לביתה אמה הזכירה לה שיש לה חוג ריקוד. כשסימה את החוג היא באה לביתה וראתה שם את כל החברות שלה, היא לא הבינה מה הן עושות בביתה ואז נזכרה היום יום הולדתה.
