הכל התחיל בהפסקה.
כל הכיתה שיחקה כדורסל בחצר.
פתאום ראיתי את דוד יושב בצד. אני חושב שמישהו העליב אותו .
אני מחליט לגשת אליו. אני שואל אותו “מה קרה?” .
הוא עונה: “היום כשהגעתי לכיתה אמרתי שלום לכל הילדים – כמו תמיד – והילדים התעלמו ממני! חשבתי שהם לא שמעו אז שאלתי שוב. איתי אמר “שמעתם משהו?” והם ענו “לא”. הבנתי שהם כועסים עלי אבל לא הבנתי על מה. חשבתי שאולי זה בגלל מה שקרה אתמול, שבטעות הפלתי לאיתי את הקלמר אבל מה זה קשור לכולם? בכל מקרה, מאז כולם מתעלמים ממני.”
פתאום נזכרתי שאתמול כשחגי בא אלי, הוא אמר שהוא וכמעט כל הכיתה כועסים על דוד. אבל לא נזכרתי על מה.
אמרתי לדוד שאדבר איתו מחר.
תכננתי לקבוע עם חגי היום ולשאול אותו את הסיבה. בסוף היום רצתי לחגי לפני שיצא מבית הספר שאלתי אותו אם הוא רוצה לקבוע? הוא אמר כן. מתי שהגענו לבית שלי שאלתי את חגי למה כל הכיתה לא מדברת עם דוד?
הוא ענה: “לפני שבוע דוד הביא לכיתה כדור והסכים רק לחלק מהילדים ודיבר אליהם לא יפה. גם אלי הוא דיבר לא יפה למרות שאני חבר שלו.”
הבנתי למה הם התעצבנו על דוד.
בבוקר שלמחרת הגעתי מוקדם כדי להסביר לדוד למה כל הכיתה כועסים עליו.
הסברתי: “אתמול קבעתי עם חבר שלי חגי ושאלתי אותו למה כל הכיתה כועסים עליך והוא ענה שלפני שבוע הבאת כדור לכיתה ושיתפת חצי ילדים מהכיתה ויום למחרת דיברת אליהם לא יפה?”
ואז הוא אמר שבאותו יום הוא התעצבן על אחותו והפיל את הכעס עליהם.
הבנתי את הטעות של דוד ושאלתי אותו אם אני יכול לעזור לו לתקן את הטעות.
חשבנו ביחד איך לפצות אותם והגענו לפתרון. הפתרון היה שמחר דוד יביא כדור לכיתה ויציע להם לשחק ביחד ושהיום אני אבוא אל דוד ונכין ביחד עוגיות לכל הכיתה. חשבתי שהם ממש יאהבו אותו. אחרי שהלכתי הביתה דוד כתב מכתב סליחה לכיתה.
יום למחרת הגעתי לכיתה ודוד כבר חילק לילדים מהכיתה את העוגיות וגם הם כבר דיברו.
בהפסקה כל הכיתה שיחקה כדורסל בחצר. באמצע המשחק חגי נפל על הרצפה וירד לו דם. קראנו למורה והיא הזמינה אמבולנס. המורה שאלה את חגי אם הוא רוצה שילד מהכיתה הוא ענה שהוא רוצה שאני אבוא איתו. הגיע האמבולנס והסיע אותי ואת חגי לבית חולים. כשהגענו חגי נכנס לצילום וכשהוא יצא הרופא אמרה שיש לו שבר ברגל.
נכנסנו לחדר מוזר עם תרופות ותחבושות. אחרי כמה דקות הגיע רופא אחר וחבש גבס לחגי. כשגמרנו, הסתכלתי על השעון וראיתי שכבר נגמר בית הספר.
כשיצאנו מבית החולים ראיתי את אמא שלי ואת אמא של חגי. הן באו לקחת אותנו הביתה.
ביום שלמחרת שחגי הגיע לבית ספר, כולם שאלו “אם זה כואב” וציירו על הגבס.
זה היה עוד יום מעניין וכיפי בכיתה ג’2..
