בס”ד
החרוז הנוצץ
המקרה שאני רוצה לספר לכם עליו קרה יום אחד כשחזרתי מבית הספר .
באותו היום כשנכנסתי הביתה ,ניגשה אליי הילה , אחותי התאומה , ראיתי אותה מזיזה את שפתיה אך משום מה קולה אינו נשמע .
חשבתי שזה סוג של משחק שהיא מנסה לשחק איתי , צחקתי וגם אני התחלתי להזיז את שפתי ללא קול .
היא הביטה בי במבט כועס ולא הבינה מה אני רוצה.
היא התקרבה אלי ושוב ניסתה לדבר אך לא יצא לה שום קול !
התחלתי לחשוש ושאלתי את עצמי , מה קורה ? יכול להיות שנהייתי חרשת ולא שמתי לב ??? רצתי לאמא בבהלה וצעקתי : ” אמא אני לא שומעת כלום !!! “
אמא הרגיעה אותי ואמרה , שכדאי שנראה רופא. אך פה נתקלנו בבעיה. היה זה יום שישי בצהריים , איפה נימצא רופא שיטפל בי עכשיו?
אבא בדיוק חזר מקניות לכבוד שבת וכשהוא ניכנס בדלת וראה את הפנים שלי ושל אמא הוא ישר הבין שיש בעיה .
מיד אבא תפס פיקוד התקשר לרופא וממנו קיבל את הבשורה הקשה. אני צריכה ללכת לבית החולים .
פחדתי לא רציתי ללכת , דאגתי נורא , ממש התנגדתי והתחבאתי בחדר. קיוויתי שזה רק חלום , לא יכול להיות שגם הפכתי לחירשת וגם אהיה בערב שבת בבית החולים …
כולם ניסו להרגיע אותי , ההורים והאחים אך בסופו של דבר רק קולו של אבא שנישמע דקיק וחלוש הכי השפיע עלי ושכנע אותי ללכת איתו לבית חולים.
שמחתי שאבא איתי החלטתי להיות אמיצה ולקוות לטוב .
בבית החולים בדקו אותי כל מיני רופאים עם מכשירים מוזרים , האחיות החזיקו לי את היד והבטיחו מדבקות ואבא ניראה מודאג מאוד.
אחרי זמן שניראה כמו נצח רופא אחד נחמד ניגש אלינו מחויך ושאל אותי:
“תגידי חמודה את איבדת במקרה את זה ?” הייתי בהלם ! היה זה חרוז קטן ונוצץ , ממש כמו החרוזים מערכת היצירה שהכנתי ביום שלישי .
“מה זה נימצא אצלי באוזן מיום שלישי?!” שאלתי את הרופא. הרופא הסביר לי שהחרוז שהיה אצלי באוזן גרם לדלקת אוזניים חזקה וגודש רציני שהצטבר ולחץ על אוזניי וגרם לכל הבעיה.
הוציאו לי את החרוז , זה היה קצת כואב אך בעיקר מוזר מאוד .קבלתי תרופות ורצו לאשפז אותי במחלקה .
נעצבתי מאוד, המיטה בבית חולים נראתה לי קרה וקשה ולחשוב שלא בבית עם המשפחה בשבת ממש גרם לי לדמעות לזלוג מעיניי.
ראיתי את אבא משוחח עם הרופא וחוזר אליי בחיוך גדול , “בואי גילי” הוא אמר “אנחנו סיימנו כאן !” “אבל אבא , איך נגיע הביתה ? שבת היום ואנחנו בטח רחוקים.” הרגשתי פתאום עייפה וחלשה.
אבא חייך ובשקט הושיט לי את היד וכך יצאנו לדרך. לאחר זמן מה של הליכה הרים אותי אבא על הכתפיים החזקות שלו וככה הלכנו לאט , לאט הביתה.
כשהגענו , כולם היו כבר לקראת סוף הארוחה , הילה רצה אלי בהתרגשות , אמא הייתה ממש מופתעת ושמחה כל האחים חיבקו אותי והגישו לנו שתיה . כולם התענינו ורצו לדעת מה קרה ובעיקר האם אני כבר שומעת ובריאה .
צחקתי , “לא תאמינו מה קרה” אמרתי , הושטתי את ידי קדימה, פתחתי את אצבעותיי לאט ולעיני כולם נגלה החרוז הנוצץ שלי .
