ערב אחד הלך דניאל בן ה–9 לצחצח שיניים. לפתע ראה דניאל משהו מאוד מוזר ומעניין. מברשת השיניים ומשחת השיניים שלו הסתודדו ביחד ליד הכיור. דניאל המשיך להסתכל ומכיון שהיה בשקט השניים לא שמו לב אליו והמשיכו להסתודד ולהתלחשש. דניאל התקרב וניסה לשמוע מה הם אומרים אך לא הצליח. אימו אמרה לו להיכנס למיטה ולכן חדל לשמוע את דבריהם. דניאל החליט לקחת מברשת שיניים חדשה מהמגירה בפינה, הלך לישון וחשב בליבו “מחר אבין מה העניין”. בבוקר קם דניאל מוקדם כדי שיצליח להבין במה מדובר. דניאל הלך בשקט לחדר כדי להתלבש ופתאום ראה דניאל מחזה מוזר עוד יותר בתוך הארון שלו כל חולצות הבית-ספר שלו דיברו ביחד עם המכנסיים הקצרים שלו שוב דניאל ניסה להבין מה פשר העניין ושוב הוא לא הצליח לשמוע או שהוא כן הצליח?
הוא שמע שפה מוזרה בוקעת מפיהם של החולצות והמכנסיים.
לפתע ראו המכנסיים והחולצות את דניאל וניסו להסתדר במקום, אך ללא הצלחה – דניאל כבר ראה אותם. החולצות והמכנסיים הבינו שכדאי לשתף את דניאל ונתנו לו מחברת כדי להבין את השפה המוזרה שלהם והתחילו לספר לו את סיפורם:
ביום שמש אחד רגיל בהחלט (אז עוד היינו אנשים רגילים) רקדנו לאור השמש החמימה ולפתע יצאה קוסמת שכל מה שלבשה היה אדום עם פנים ערמומיות היא התקרבה אלינו ולפתע ראינו הבזק של אור שיצא מהשרביט שהחזיקה בידה לפתע כבר לא הינו אנשים רגילים אלא בגדים.
טוב לפחות היינו יכולים לבחור איזה סוג בגדים. ומאז חיינו השתנו כל יום אנו מחכים שילבשו אותנו ורק לפעמים זה קורה, אם לא בוחרים אותנו נישאר בארון כל היום. אין לנו מה לעשות חוץ מלדבר ביחד כל היום. אההההה צהל דניאל אחרי ההסבר הקצר שנתנו לו החולצות והמכנסיים בגלל זה אני רואה בגדים שלא היו לי בכלל בארון כל יום אני רואה בגדים אחרים בארוני ורק שניים מהם או אחד מהם מתאימים לי ואני אוהב אז אתם ומשחות השיניים מאותו עולם כולכם הייתם אנשים רגילים עד לפני שהקוסמת הפכה אותכם לבגדים ורהיטים ,זה הסיפור המלא ידעתי שמשהו פה לא בסדר מהרגע שראיתי את מברשת השיניים ומשחת השיניים מסתודדות ומתלחששות ידעתי שמשהו פה לא בסדר מאיפה אתה מכיר אותם שאלו החולצות והמכנסיים לפני שדניאל הספיק להגיב אמר אויי בית-הספר מתחיל תכף, אני חייב להתארגן מהר, התארגן ויצא. כשחזר דניאל מבית הספר לפני שהוריד את התיק הלך מהר לדבר עם משחת השיניים ומברשת השיניים.
כשהגיע דניאל לאזור הכיור מברשת השיניים ומשחת השיניים הסתודדו. דניאל התקרב בשקט עד שהוא היה מספיק קרוב כדי כדי להקשיב להן.
לאחר דקות ארוכות שבהן הקשיב בלי להחסיר אף מילה מדיבורן, אמר להן “אני יודע את הסיפור שלכן”. המברשת והמשחה אמרו משהו מוזר, ומכיון שהיה עם המחברת הבין מה פשר המילים המוזרות שבקעו מפיהן: “ספר לנו בבקשה”. הן כל כך מנומסות, חשב דניאל בליבו והתחיל לספר מה ששמע מהבגדים בבוקר. “זה נכון” אמרו מברשת ומשחת השיניים. “הטלפון של הבית מצלצל, אני חייב לענות” אמר דניאל ונפרד מהן. אחר הצהריים שם לב דניאל שכמעט כל החפצים והבגדים שהיו בבית זזים לפעמים ולוקחים אוכל מהמקפיא (למען האמת, קרח). בערב חשב דניאל: כמה שונה היה העולם אם אנשים היו יודעים שלחפצים יש אישיות נפרדת. למדתי הרבה מהתגלית הזו והדבר הכי חשוב שלמדתי הוא לא לזלזל בשום דבר בעולם, לא משנה כמה הוא קטן.
