החמור שקיבל משפחה חדשה/ כתבה שביט דוד
פעם אחת, לפני שנים רבות, היה איכר שכל בוקר עם עלות השחר היה קם ועושה את עבודתו: חורש את האדמות, מאכיל את התרנגולות ורותם את חמורו. יום גשום אחד, היה צריך האיכר לנסוע לכפר הקרוב, כדי לקנות אוכל. באמצע הדרך כשהכרכרה הייתה על גשר, לפתע נקרעה הרתמה והחמור נפל מהגשר לתוך נחל גועש. האיכר ניסה להצילו אך הוא לא הצליח והיה צריך להמשיך את דרכו ברגל. החמור לאט פתח את עיניו וראה בטשטוש ילדה שחובשת לו את הרגל. החמור צעק: “איה,” בגלל שכאב לו. “אני לא מבינה אותך ואני לא יודעת אם אתה מבין אותי אבל קוראים לי שרון.” בינתיים הם התקדמו לביתה של שרון. הם הגיעו לביתה ואז שרון אמרה: ” אבא, אימא מצאתי חמור פצוע. אני יכולה לשמור אותו?” “בוודאי” אמרה אימא “יש לנו הרבה מקום בחוץ בשבילו” אמר אבא. החמור ראה כבר יותר טוב את שרון והיא הייתה מאוד יפה: היא הייתה עם שיער חום גולש, עניים חומות הדומות לצבע שערה וצבע עור בהיר. הם חיו יחד והיה תמיד כיף. כל יום שעבר החמור הכיר את שרון יותר והיא אהבה אותו מאוד, והוריה אהבו אותו באותה מידה.
אחרי 5 שנים
יום אחד שיחקו שרון והחמור בחוץ. היא גדלה והחמור לעומתה התבגר אבל זה לא שינה את האהבה של שרון אליו. באמצע משחקם בא אליהם איש קשיש. הוא היה נראה מוכר לחמור אבל הוא לא זכר מי זה. הוא התקרב אליהם ופתאום עיניו נפתחו “חמור?” שאל. ואז החמור זיהה אותו, זה היה האיכר. “ילדה זה החמור שלי הו איך חיפשתי אותו הרבה זמן, עכשיו אשמח לקבל אותו בחזרה, בבקשה”. שרון הייתה מאוד עצובה מדבריו. האיכר שם לב לפניה העצובות של שרון ומהר אמר: “את יודעת מה את יכולה לשמור אותו, ואני אגלה לך סוד, אף פעם לא נתתי לחמור שם, אז עכשיו את יכולה לתת לו שם.” שרון שמחה מהרעיון שאמרה לו במהרה: “תודה רבה לך”. “בשמחה.” אמר האיכר והלך.
ומאז שרון והחמור תמיד ביחד, וכל יום הם משחקים ונהנים. והדבר המיוחד הוא ששרון תמיד קוראת לחמור בשם מיוחד: רון.
