פַּעַם הָיָה יֶלֶד שֶׁשְּׁמוֹ דָּוִד, שֶׁאַבָּא שֶׁלּוֹ הָיָה אַסְטְרוֹנָאוּט.
דָּוִד לֹא רָאָה אֶת אַבָּא שֶׁלּוֹ הַרְבֵּה זְמַן, לְפָחוֹת 200 יָמִים.
פִּתְאוֹם בַּלַּיְלָה דָּוִד רָאָה אֶת אָבִיו וְאָמַר לוֹ: “אַבָּא, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה פֹּה?”
אַבָּא שֶׁלּוֹ עָנָה: “אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת אִתְּךָ!
יֵשׁ לִי הַרְבֵּה תְּמוּנוֹת לְהַרְאוֹת לְךָ מֵהֶחָלָל.”
דָּוִד אָמַר לְאַבָּא : “הַתְּמוּנוֹת יָפוֹת!” וְשָׁאַל: “אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אִתְּךָ בֶּחָלָל?”
אָבִיו עָנָה: “מַמָּשׁ לֹא! זֶה מְסֻכָּן!”
יוֹם לִפְנֵי שֶׁחָזַר לַעֲבוֹדָה, דָּוִד יָצָא מֵהַבַּיִת וְהָלַךְ לְכִוּוּן עֲבוֹדָתוֹ שֶׁל אָבִיו לְלֹא
יְדִיעָתוֹ, כִּי מְקוֹם עֲבוֹדָתוֹ שֶׁל אָבִיו הָיָה קָרוֹב לְבֵיתָם.
הוּא רָץ, רָץ, רָץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאוּ אוֹתוֹ יוֹצֵא מֵהַבַּיִת.
דָּוִד הִגִּיעַ לַחֲלָלִית וְהִתְחַבֵּא שָׁם וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַטַּיָּס הוּא טָס.
בַּבַּיִת, אַבָּא שֶׁלּוֹ חִפֵּשׂ וְחִפֵּשׂ אֶת דָּוִד אֲבָל לֹא מָצָא אוֹתוֹ.
אַבָּא הִזְמִין נַיֶּדֶת מִשְׁטָרָה, וְגַם הַשּׁוֹטְרִים לֹא מָצְאוּ אֶת דָּוִד.
כְּשֶׁהַיֶּלֶד יָרַד מֵהַחֲלָלִית, פִּתְאוֹם רָאָה אוֹתוֹ הַטַּיָּס וְשָׁאַל:
“מָה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּאן יֶלֶד? עַכְשָׁיו תַּגִּיד לִי אֵיךְ קוֹרְאִים לְךָ?”
דָּוִד עָנָה שֶׁשְּׁמוֹ הוּא דָּוִד וְשֶׁאַבָּא שֶׁלּוֹ עוֹבֵד כָּאן.
שָׁאַל הַטַּיָּס: “מָה שֵׁם אָבִיךְ?”
“יְהוּדָה הַטַּיָּס”, עָנָה לוֹ דָּוִד.
“אֲנִי מַכִּיר אֶת יְהוּדָה”, אָמַר הַטַּיָּס. “טוֹב עַכְשָׁיו אֲנִי מִתְקַשֵּׁר אֵלָיו”.
הִתְקַשֵּׁר הַטַּיָּס לִיהוּדָה וְאָמַר לוֹ: “הַיֶּלֶד שֶׁלְּךָ הָיָה בְּתוֹךְ הַחֲלָלִית,
תְּחַכֶּה לְיַד הַתַּחֲנָה שֶׁל הַחֲלָלִיּוֹת, תַּגִּיעַ לָקַחַת אוֹתוֹ”.
כְּשֶׁאַבָּא שֶׁלּוֹ הִגִּיעַ דָּוִד קָפַץ עָלָיו וּבַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה סִפֵּר לְאַבָּא שֶׁלּוֹ מָה הוּא עָשָׂה
וְאָמַר שֶׁהוּא לֹא הוֹלֵךְ לְשָׁמָּה יוֹתֵר וְשִׁתֵּף גַּם שֶׁזֶּה מַפְחִיד.
