פעם אחת היה ילד שקראו לו אלי. אלי היה ילד נמוך, בלונדיני עם עיניים כחולות ומשקפיים עגולות. הוא למד בבית ספר “חורב בנים” בכיתה ב’. יום אחד באמצע שיעור מדעים אלי היה עייף במיוחד ופתאום נרדם. בזמן שהמורה המשיכה ללמד את הכיתה על הכנת אש בעזרת מגדלת זכוכית, אלי חלם חלום שונה במיוחד. הוא היה אחד מהחשמונאים ובדיוק הם נצחו את היוונים והיו באמצע לטהר את בית המקדש. אלי, יחד עם יהודה המכבי ניקה את הרחבה ועזר בחיפושים של שמן זית.
כשכולם סיימו לטהר את בית המקש, אלי ראה שכולם היו עצובים מאוד בגלל שלא היה שמן זית להדלקת המנורה. אלי תמיד היה טוב בחיפוש דברים שנאבדו, אבל הפעם זה היה קשה במיוחד. אלי חיפש ליד השולחן, ליד המזבח, ליד הכיור ולא מצא. אך לאחר כמה שעות, כשכולם וויתרו, אלי המשיך לחפש. פתאום, אלי ראה משהו מבצבץ מתחת לשולחן הפנים. בגלל שאלי היה ילד קטן הוא התצליח להשתחל פנימה ומשך החוצה כד קטן מלא בשמן זית!
כולם שמחו מאוד. היה תחושה של נס ממש. אך כשבאו להדליק הכהנים גילו שהיה מספיק שמן רק ליום אחד ובנוסף לא היה עם מה להדליק את המנורה. הכהנים עמדו, הלויים הפסיקו לשיר ושאר היהודים פשוט הסתכלו אחד על השני. פתאום היה לאלי רעיון. הוא זכר את מה שהמורה למדעים לימדה אותם וחשב שהמשקפיים שלו הם בדיוק כמו זכוכית מגדלת.
אלי ניגש לכהן הגדול, הוריד את המשקפיים שלו וכיוון את אור השמש דרך המשקפיים שלו על הפתיל של השמש. היה שקט וכולם חיכו לראות מה ייקרה. לפתע, כאילו בנס השמש נדלק והחדר התמלא באור! אלי הצליח להדליק את המנורה! הייתה שמחה גדולה ושרו שירים. אלי חייך ונהנה לשמוע את כולם שרים יחד את השם שלו ‘אלי, אלי, אלי’.
“אלי, אלי!” אמר חברו ישי. “אלי! תתעורר כבר! נגמר השיעור והולכים הביתה”. המורה ניגשה לאלי ואמרה לו: “אלי, אני ראיתי שאתה ממש עייף היום. אבל אתה צריך להשלים את החומר כדי שתדע איך להדליק אש בעזרת זכוכית מגדלת ואור השמש”. אלי חייך לעצמו וחשב, אם לא הייתי יודע, לא היה כזה דבר נס חנוכה.
