רוני חוטפת את הכדור מוסרת לליה ו…שער!! “רוני, רוני, בוקר טוב!” אה…… מה? איפה אני? לא הייתי הרגע במגרש? “לא רוני, זה היה חלום” ענתה אמא. “אבל אמא, זה היה נראה כל כך אמיתי!” ענתה. “רוני, את יודעת שאבא לא רוצה יותר שתעסקי בכדורגל? נכון?” “אבל אלה החלומות שלי! לא החלומות שלכם!” אמרה רוני בחוסר שביעות רצון ובנימת אכזבה. ואז אמה הוסיפה, כאילו לא הבינה בכלל על מה רוני מתמרמרת, “זה הזמן לחלום על דברים חדשים שהם לא קשורים לכדורגל אולי תתחילי לצייר הרי פעם ממש אהבת את זה”. “כן , אבל זה היה פעם , ועכשיו יש לי חלומות אחרים.” כשנכנסה רוני לכיתה, העליתי חיוך על פני, מכיוון שראתה את החברה הכי טובה שלה – ליה, גם היא אהבה לשחק כדורגל, ממש כמוה. “היי ליה” אמרה רוני. “היי רוני” ענתה ליה. בזמן הלימודים לא הייתה רוני מרוכזת כל כך בגלל הוריה ומה שאמא שלה אמרה לה ממש הציק לה. המחשבות של רוני נדדו למחוזות אחרים אבל היא התנחמה בחברות האמיצה עם ליה והעובדה שיש להן חלומות משותפים, והדבר הפיג במעט את טרדותיה. כשנגמרו הלימודים, ליה שאלה אותה אם היא רוצה לבוא אליה אבל לא היה לה מצב רוח היא רק רצתה לחזור הביתה ולשקוע במיטה עם הטלפון ופשוט לבכות. ברגע שחזרה הביתה ישר נכנסה לחדרה בלי אפילו להגיד שלום לאמא שלה. בזמן שהייתה בחדר ניחמה את עצמה בצפייה במשחק כדורגל ששודר בדיוק בטלויזיה. כשיצאה לא האמינה למראה עיניה, היא ראתה את הוריה צופים באותו משחק. הרי הם אלה שאמרו שהם בכלל לא אוהבים כדורגל. באותו רגע חזרה רוני לחדרה מלאה כעס עם עיניים דומעות. היא חשבה לעצמה, למה ההורים שלה לא רוצים שהיא תשחק כדורגל אם הם בעצמם אוהבים את זה? אם הם רואים כמה יפה ומענין המשחק.
לאחר שנרגעה חזרה לסלון כדי לברר עם הוריה את הדברים. “ממתי אתם אוהבים כדורגל?” שאלה. הוריה נראו כמי ש”כפאם שד”, לא ענו ושתקו. “אני רוצה תשובה” אמרה רוני בכעס. “אתם אלה שלא רציתם מעולם שאני אשחק כדורגל! והנה אתם אוהבים את המשחק ורואים כמה הוא יכול לתרום לי, כמה ברור החלום שלי!“ אביה לבסוף אמר: “אני פשוט לא רוצה שתפגעי. בתקופתי משחק כדורגל היה נחשב כמשחק די מסוכן. אבל אני מבין שאת צריכה לעשות את מה שאת אוהבת ולא את מה שאני רוצה שתעשי“. “אז עכשיו אני יכולה להירשם לחוג כדורגל?” “כן” ענה. “יש!!” צעקתי בהתרגשות. “דרך אגב רוני , יש משהו שאת לא יודעת עלי” אמר אבא. “מה אני לא יודעת עליך?” שאלתי בסקרנות. “בעברי הייתי שחקן כדורגל” ענה אבא. “מה?!” שאלתי כלא מאמינה. “אז למה הפסקת לשחק?” שאלתי. “כי נפצעתי” ענה. “ובגלל זה לא רציתי שתשחקי גם את כדורגל כדי שלא תפצעי, אני מצטער.” אמר אבא. אמא של רוני הציעה ללכת לאכול גלידה בעיר, כדי לחגוג את הרישום של רוני לחוג הכדורגל, רוני שמחה כל כך, רוני גדלה והפכה ל “קפטנית” של קבוצת הכדורגל של העיר שלה ואפילו התקדמה עם השנים ושיחקה בקבוצות בחו”ל. הוריה באו לכל המשחקים שלה והיו ההורים הכי גאים בעולם. זכרו לעולם לא לוותר על החלומות שלכם ולעולם לא להפסיק לחלום.
