באחת הערים במרוקו היה אדם פשוט, שלא נודע במעשי חסד גדולים ולא בשמירת מצוות מיוחדת. יום אחד נפטר האיש, ובני משפחתו פנו אל הרב יוסף משאש כדי שיספיד אותו [כי זה יותר ראוי על מסורתו.]
אנשי הקהילה התפלאו:
“מה ימצא הרב לומר עליו? הוא לא היה תלמיד חכם, לא עשיר שעשה צדקות, ולא בעל מעשים מיוחדים…”
הרב משאש הגיע להספד, עלה לבמה והחל לדבר בקול רגוע:
“על כל אדם אפשר לומר מידה טובה אחת לפחות – ומי שמוצא את המידה הזו, מגלה את נשמתו של האדם.”
ואז סיפר:
“פעם פגשתי את האיש הזה בשוק. ראיתי מולו ילד קטן שבכה משום שאיבד את מעותיו. האיש, אף שלא היה לו הרבה, הוציא מכיסו מטבע ונתן לילד – רק כדי שיפסיק לצערו.
הסתכלתי אז על פניו וראיתי חיוך של שמחה אמיתית – כזו ששייכת לאנשים שיש להם לב טוב ופשוט.”
הרב עצר לרגע ואמר:
“מי שנותן כשאין לו – הוא בעל חסד גדול מכולם.”
אנשי הקהילה האזינו, התרגשו, והבינו שהרב מצא בתוכו את נקודת הטוב שהסתתרה וחשובה באמת.
כעבור כמה ימים,
לאחר ההספד, ניגש אל הרב אחד מבני המשפחה ואמר בהתרגשות:
“כבורך, הרב… לא ידענו שאבא עשה את המעשה הזה. הוא אף פעם לא דיבר על זה.”
הרב משאש חייך ואמר:
“מעשים טובים אמיתיים — עושים בשקט. אבל לפעמים צריך קול שיגלה אותם כדי שהלבבות יתחזקו.”
כמה ימים לאחר מכן, אותו ילד קטן, שכבר הפך לנער, הגיע לבית הרב. הוא שמע על ההספד ורצה להודות.
הנער סיפר:
“אותו מטבע שאבא הזה נתן לי — שינה לי את היום. אבל יותר מזה, הוא שינה לי את הדרך. הבנתי שיש בעולם אנשים טובים גם בלי שמישהו יראה. מאז, בכל פעם שאני יכול לעזור, אפילו במעט — אני זוכר אותו.”
הרב הקשיב בקשב מלא. ואז אמר לנער:
“דע לך — כשאדם עושה מעשה טוב קטן, הוא לא יודע למי זה יגיע, על מי ישפיע, או כמה זמן זה ימשיך לפעול בעולם. מעשים כאלה הם כמו נר שמדליק נר נוסף — ולאט נוצרת אש של טוב.”
הנער הודה לרב ויצא.
אבל הרב משאש נשאר יושב רגע נוסף, מהרהר.
הוא חשב על כך שאותו אדם פשוט, שלא היו לו תארים ולא מעמד חברתי גבוה — השאיר אחריו מורשת של חסד, שלא נודעה מעולם אם לא היה את האירוע הקטן הזה.
ואז הרב הרים את עיניו ואמר לעצמו:
“אין אדם בלי נקודת אור. תפקידנו הוא למצוא אותה — ולהגדיל אותה.”
מאותו יום, בכל פעם שהיה הרב משאש נשאל על אדם מסוים, הוא היה אומר:
“ספר לי על הטוב שבו — ומשם נתחיל.”
ומכאן למדנו שהרב יוסף משאש אהב את האנשים ואת הסובבים אותו
ואהב את מסורתו .