פעם הייתה ילדה קטנה בת 5. לילדה קראו אסתי, לאסתי היה אח גדול, אחות בינונית וכלבה.
אסתי וכל המשפחה גרו בצילה.
פעם אחת בסעודת שבת ההורים של אסתי אמרו לכל המשפחה: “אולי לפני בר המצווה של אברהם (האח הגדול) נעלה לארץ ישראל, המדינה של כל יהודי. אבל עד שזה יהיה קבוע לא לספר לאף אחד”.
ביום שני אסתי הלכה לבית הספר שלה, היא ידעה שהיא לא יכולה לספר לאף אחד מה שההורים שלה אמרו. ביום הזה המורות נתנו לכל הילדים דפים עם ציורים. לאסתי יצא ציור עם מטוס אז היא ציירה את המטוס עם כל המשפחה וגם מגן דוד. בדיוק המורה ראתה את הציור והיא אמרה “אוי איזה יפה, את הולכת לישראל”?
ואסתי אמרה את האמת “אולי אני הולכת לגור בישראל”. המורה אמרה “אם כן, נתגעגע אלייך”.
עברו כמה חודשים וההורים של אסתי אמרו לכל המשפחה “אנחנו נעלה לארץ ישראל”. האחות של אסתי מיה לא אהבה את המצב כי היה לה ממש קשה להכיר חברות חדשות.
ואסתי, מצד אחד הייתה שמחה ומצד שני היא הייתה קצת עצובה. היא הייתה שמחה כי היא אהבה לטוס והיא הייתה עצובה כי היא תצטרך לעזוב את כל המשפחה ואת החברות אבל היא הייתה צריכה לעשות מה שההורים שלה אומרים.
סוף סוף הגיע היום של העלייה, אבל הם היו צריכים להשאיר את גלוש (הכלבה) כי היא לא יכולה לטוס איתם אבל האמא אמרה שהיא תטוס אחרי זה לצילה ותביא את גלוש.
כל המשפחה הגיע לשדה התעופה. לקח להם המון זמן לעלות למטוס כי היה תור ארוך, לקח להם יומיים להגיע לארץ ישראל.
כשהם הגיעו לארץ ישראל הם נחתו בשדה התעופה בן גוריון בתל אביב והיה יום ממש יפה וממש קריר. אסתי וכל המשפחה שלה התרגשו שהם הגיעו לארץ.
הם נשארו בבית של חברים מצילה שגם עלו לארץ לפני 8 שנים. הם היו אצל החברים 3 שבועות.
כשהם היו בבית של החברים הם חיפשו בית באור עקיבא. הם חיפשו וחיפשו בית אבל הם לא אהבו שום בית. אחרי 3 שבועות הם מצאו בית ברחוב ירושלים 4. עוד לא הגיע אליהם כל הציוד שהם היו צריכים. אז איש שקוראים לו יצחק הביא להם מיטות ושמיכות והשכנים שלהם הביאו להם ארונות אוכל וכלים. בארוחת צהרים הראשונה בבית החדש הם אכלו פסטה עם גבינה, אבל עדיין לא היה להם שולחן או כיסאות אז הם אכלו ברצפה.
כמה שבועות אחרי זה הם הכירו שכנים חדשים – בתיה ובני, הם היו צעירים אבל נחמדים. הם הכירו אותם בסופר מרקט והם נהיו חברים טובים. הם לא תמיד זכרו איך קוראים לבתיה אז הם קראו לה “אווליטה” שזה סבתא בספרדית – והם הרגישו שהיא כמו סבתא שלהם.
יום אחרי זה, הם היו בגינה לא רחוק מהבית שלהם, והם ראו חתול מת. אחרי שהם חצו את הכביש הם ראו גור של חתול בדשא, הוא היה ממש דומה לחתול המת, אז הם חשבו שהחתול המת הוא האמא. הגור אפילו לא ידע ללכת, הם לימדו אתו ללכת והם אהבו אותו מאוד. הם לקחו את הגור אבל האבא לא אהב את הגור. הילדים (אברהם, מיה ואסתי) נתנו לגור שם והם קראו לו תכלת כי העיניים שלו בצבע תכלת.
