בס”ד
בתחילתה של שנת 2020 הייתי בגן חובה כשלפתע התגלה בסין הרחוקה הנגיף החדש והמאיים ששמו “קורונה”.
הקורונה התפרצה בעקבות אדם אשר אכל עטלף שהיה נגוע בנגיף, האדם אינו חש בטוב לאחר מספר ימים והובהל לביה”ח ושם התגלה כי זהו נגיף מסוכן אשר פוגע בדרכי הנשימה של האדם, האיש אשר נדבק הדביק אנשים נוספים וכך גרם לשרשרת של הדבקות מבלי ידיעתו בארצו ובעולם כולו.
כאשר התחילו להידבק בתי החולים היו עמוסים והמיטות היו תפוסות ברובן מחולים רבים, תחילה היו אלו הקשישים שנדבקו וחלו בקשיי נשימה ומתו בעקבות הנגיף. המדינה שלנו החליטה לסגור את כל הכניסה והיציאה בבתי אבות למבקרים ושכל אזרח יעטה על עצמו מסיכה המכסה את האף והפה וזאת כדי שלא ידביק ולא יידבק, וזאת בכל יציאה מהבית, כמו כן חיטאו את ידיהם בחומר חיטוי מיוחד. לאחר זמן מה הנגיף התפשט בקרב כל הגילאים, והגיע גם לבתי הספר והגנים וכך התחיל לו הגל הראשון. וכך גם התחילו לחסן את האוכלוסייה מהגדולים הקשישים להורים שלנו ואז לילדים. אחותי הקטנה נדבקה בנגיף והסתגרה בחדרה… בטח תשאלו אותי אם גם אני חליתי בקורונה?
אז התשובה היא כן, שתבינו לא היה לי קל בכלל, כולם ידעו שחליתי, בהתחלה הרגשתי קצת צינון וכאבי ראש כאבה לי הבטן והשרירים בגוף, היה לי חום ושכבתי במיטה לנוח, אמא ואבא דאגו לי מאוד, אח”כ כל המשפחה חלתה בעקבות אחותי (שנדבקה מחברה של חברה של חברה שלה )חוץ מאבא שהתחסן חודש לפני.
נשארנו בבית בבידוד שבועיים, זאת היתה גם תקופה טובה עם הרבה חוויות: עשינו את סדר הפסח לבד רק אנחנו המשפחה הגרעינית והיה ממש כיף, גם שיחקנו מלא משחקי קופסא כל המשפחה, היינו ביחד הרבה בישלנו אפינו ראינו סרטים בקיצור היה כיף.
וכך הגיע גם הגל השני השלישי והרביעי שבהם גם היו הרבה בידודים וסגרים , האזרחים היו הולכים לעבודה וחלקם היו עובדים מהבית ויש כאלה שאפילו פוטרו, זה היה להם מאוד קשה בגלל הפרנסה.
לאחר מכן הגיע גם זן חדש ושמו “דלתא” שהיה גם מסוכן ואחריו הגיע “האומיקרון”.
כל זן הגיע מארצות אחרות וכך סגרו בכל פעם את השדה תעופה לכניסות ויציאות של אזרחים.
בין כל הגלים והסגרים היינו כל הכיתות בבידודים ולמדנו דרך הזום שזה לא היה כל כך קל ולא היינו מרוכזים וגם לא נפגשנו עם חברים… אך למרות הקושי אני הסתכלתי על הצד הטוב, יכולנו לקום קצת יותר מאוחר מהרגיל, כשהיה קר וגשום היינו עם שמיכה שוקו חם וארוחת בוקר בזום, אפילו יכולנו להישאר עם פיג’מה..
כל זאת לאט לאט ירדה התחלואה והמצב הבריאותי קצת התאזן, למדנו לחיות לצד הקורונה ואפילו עכשיו ראש הממשלה החליט להפסיק את הבידודים לנחשפים לקורונה וגם למאומתים קיצרו את הבידוד, חייבים לחזור לשגרה מלאה כדי שאף אחד לא ייפגע עוד.
בבית הספר שלי החליטו לתת לנו משימה, לכתוב סיפור ובו 500 מילים,
אני החלטתי לספר על הקורונה כי זה משהו שהיה נוכח בחיים שלי שנתיים והייתי רוצה גם שיישאר לי זיכרון רשום לילדים שלי ב”ה.
בהתחלה חשבתי על שם הסיפור ואח”כ זה זרם במחשבות שלי והצלחתי להתחיל לכתוב, בכל פעם ספרתי כמה מילים כתבתי וכשהגעתי ל 120, 178, 250 קצת נתקעתי ולא היה לי הרבה מה לרשם אז עשיתי הפסקה קצרה כדי שאוכל לחשוב יותר טוב והמשכתי היום כשלא הלכתי לבית הספר והמשכתי את הסיפור שלי וכך הגעתי כבר לסיפור המלא שלי.
אז לסיום אני מאחלת לכם שלא תחלו בקורונה לעולם ותשמרו על עצמכם.
אז אני הייתי הלל דוסטרי ושמחתי לספר לכם את הסיפור שיישמר לדורות רבים……
