החייל הגיבור
”אני רוצה להתחפש לחייל, אבל לחייל בצנחנים” אמר שחר בן העשר לאימו. ”אבל גם שנה שעברה התחפשת לחייל אולי תגוון קצת?!” אמרה אמא. ”לא” פסק שחר. אני רוצה להתחפש לחייל, כי זה החלום שלי. כך היה שנה אחרי שנה עד שהגיע גיל עשרים שבו שחר התגייס לצה”ל וזה שינה לו את חייו ואף כמעט שם להם קץ.
הכול התחיל בערב סוכות בעיר אופקים. שחר יצא לחופשה קטנה לביתו כדי לחגוג עם המשפחה אצל סבתו. חג הסוכות עבר בנחת ובשלווה. היו הרבה מטעמים ואף סוגי שתייה רבים. סבתו היא ציירת והיא אהבה מאוד לצייר עם הנכדים מאז ומתמיד. כששחר היה בא לסבתו, הוא בחר תמיד לצייר חיילים, כמובן. גם בביקור האחרון, בערב החג, הוא צייר כמובן חייל אבל החייל הזה היה שונה מכל הפעמים הקודמות. כששחר התגייס והבין מזה להיות חייל הוא הבין שזה שליחות אבל הוא גם הבין שזה הרבה יותר קשה ממה שחשב. למרות זאת, הוא לא התלונן, כי זה היה החלום שלו מאז שהוא נולד.
המשפחה של שחר היתה אמורה לחזור לביתה בחול המועד, אך בגלל הפקקים שהיו בעקבות החופש, הם החליטו להישאר עד שמחת תורה. בערב שמחת תורה הלך שחר לבית כנסת עם כל האחים ובני המשפחה מגדול ועד קטן. הם רקדו ושמחו וכמו שנאמר, הם נתנו כבוד לתורה! אחרי זה הם קיבלו שקית ממתקים שווה וחזרו לאכול את הארוחה. בארוחה היו הרבה מאכלים מכל הסוגים ומכל העדות כי סבתא תמיד אומרת שכמו שהתורה היא של כל עם ישראל כך יהיה גם אצלה במאכלים. שלמה, אחיו הקטן של שחר, הכין דף עם שאלות על שמחת תורה או כמו שהיה כתוב בדף השאלות: “שמיני עצרת”.
לפנות בוקר, קמו לשמע אזעקות. שחר קם, לקח את נשקו ויצא החוצה. לפניו ראה הרס וחורבן. בעוד הוא מנסה לעכל את המראות הקשים, שחר ראה שלושה מחבלים עטויי כאפיות מתקדמים אליו. הוא דרך את נשקו וירה צרור יריות על המחבלים. המחבלים נהרגו והוא ניצל. אך הוא לא הסתפק בזה. הוא נסע לכיוון עזה, נילחם בעוז והרג חמישה מחבלים והצטרף ללחימה הממושכת. באחד הימים, נתנו לפלוגה שלו משימה לכבוש בית ספר שבו שהו מחבלים ואף חטופים. שחר נחלץ מיד למשימה. מיד כשנכנסו למקום הותקפו ולמרות ההלם נלחמו בכל הכוח. אך, האש שהוטחה בהם היתה קשה מנשוא. אז נישמע הפקודה לסגת. אבל מכשיר הקשר של שחר ושל חברו היה תקול ולכן הם לא שמעו את הפקודה והמשיכו ללחום. הם הרגו כמעט את כל המחבלים והצליחו לשחרר את החטופים. תוך כדי שהם ברחו, כיוון אחד המחבלים שלא נהרג את נשקו וירה. שחר ניפצע קשה וחברו רצה להרים אותו אך שחר לא רצה. הוא התגבר והרג עוד שני מחבלים. בארץ הוא הובהל אל בית החולים. כעבור חודשיים, בראש חודש אדר, שוחרר שחר מבית החולים וכמו שנאמר “ליהודים היתה אורה ושמחה”.
