בס”ד כ”ד טבת תשפ”ו
החורף הקריר/יעל גבאי
היה הייתה פעם, ילדה אחת שקוראים נועה. היא הייתה בת 8.
היא אהבה את החורף , חוץ ממזג האוויר. יום אחד כשהיה גשום בחוץ אמא אמרה לה: “אל תצאי מהבית הרוח חזקה מידיי !” אבל נועה אהבה את החורף והיא רצתה מאוד לצאת, עד שהיא כבר החליטה לבדה שהיא יוצאת מבלי רשותה של אימה.
כשאמא שלה הלכה לישון שנת צהרים, נועה יצאה מהבית בלי שאמה שמה לב, נועה חשבה שהיא תהנה מהגשם כמו תמיד אבל ההפך, היה לה מאוד קר והיא אמרה לעצמה :”אולי אמא שלי צודקת אני אחזור בריצה הביתה.”
אבל מרוב שהיה לה קר היא לא מצאה את הדרך חזרה הביתה והיא בכתה ובכתה והחלה להירדם על הדשא הרטוב.
כשאמא של נועה קמה היא נבהלה שלא מצאה את בתה בבית. היא התקשרה למשטרה ואמרה להם שביתה נעלמה. המשטרה התחילה לחפש אחר נועה, זה לקח להם יום שלם, עד שהם מצאו את נאותה חולה.
המשטרה לקחה את נועה הביתה, כשאמא שלה ראתה אותה היא אמרה לה בכעס: “אני מאוד כועסת עלייך, מאוד!!!, אבל אני שמחה שחזרת הביתה בשלום”
אמא של נועה לקחה אותה לבית החולים, נועה הייתה צריכה להישאר שם כמה ימים עד שיסיימו לטפל בה. בבית החולים נתנו לה תרופה וטיפלו בה היטב. כשנועה ואמא שלה חזרו הביתה אמה חיממה אותה בשמיכתה וחיבקה אותה. נועה אמרה לה: אני מאוד, מאוד שמחה שחזרתי לבית. אמא שלה אמרה לה “גם אני שמחה שאת בבית ומאוד דאגתי לך”
כשנועה הרגישה טוב יותר אמא שלה לקחה אותה למקומות הכי כיפיים שהיא מכירה. היא לקחה אותה “לסופר לנד”, לקולנוע וגם לbig, כשהן רצו לחזור לבית ,היה גשם סופות רעמים , ברקים חזקים והרבה רוחות, המטריות שלהן עפו ברוח, היה להן מאוד קר. השכנה שלהן ראתה אותן, היא שמה מעיל לקחה איתה מטרייה איכותית, רצה אליהן והלכה איתן הכי מהר לביתה. כשנועה ואמא כבר היו בבית של השכנה, השכנה שמה עליהן שמיכה והביאה להן תה בשמחה רבה. אמא של נועה שמה לב שהיו עוד עשרות אנשים שעליהם היו שמיכות ושתו תה וכולם שכנים שלה. אמא ונועה היו ממש בהלם ומאוד שמחו מכך. כשהגשם, סופת הרעמים, הברקים החזקים והרוחות חלפו, כל האנשים הודו לשכנה מקרב לב.
אחרי החורף הקריר והאביב הגיע קיץ חמים ומהנה. הן הלכו לים, לבריכה ועשו כל מה שאהבו. לקראת סוף חופשת הקיץ נועה ואימה הלכו לבית מלון. הן הלכו למלון אגמים, שהוא מלון טוב, הם עשו שש פעילויות מהנים ביום: הלכו לחדר בריחה, לים, לבריכה הכיפית והגדולה, למסעדת סושי, והלכו לטיולים והדבר האחרון האהוב עליהן זה ללכת לקניון. כשנגמרה החופשה והיה כבר סתיו קריר- חמים כזה נועה הלכה לבית הספר שמזמן לא הלכה אליו, חברותיה חיבקו אותה ושאלו:” איפה היית כל החודשים הללו, דאגנו לך!!!”. נועה סיפרה לחברות שלה את כל הסיפור. הן אמרו לה: אנחנו מאוד מאוד מבינות אותך ואת אמא שלך…”. ו”אנחנו שמחות כל כך שאת ואמא שלך בסדר גמור.” נועה שאלה אותן “האם כבר אפשר לשחק במשחקים?” והן אמרו: “כן בואו נשחק בזמן שנותר, בעוד חמש דקות יהיה צלצול”. כשהפעמון בבי”ס צלצל כל הילדים נכנסו לכתה והיו בתדהמה מזה שנועה הייתה בכיתה וכשהמורה ראתה אותה, היא הייתה מופתעת וחיבקה אותה בחוזקה וכך גם כל הילדים. בהפסקה הבאה כל התלמידים שיחקו איתה בכל המשחקים שנועה אוהבת ונהנו מאוד..
