בס”ד
מאת: אריאל ראניה
כיתה: ג’
מחנכת: נטלי ויצמן
רכזת שפה: נעמה בר-נר
שם בי”ס: ממ”ד דרור, ירושלים
כתובת מייל: [email protected]
ישוב: ירושלים
החופשה
אני ומשפחתי יצאנו לחופשה משפחתית. קוראים לי אלה ואני בת 15. אני הבכורה מבין שלושה ילדים. לאחים שלי קוראים יונתן, בן 13, ורון בן 10. נסענו עם ההורים שלי, דגנית והראל, לדודים שלנו, שגרים בחווה חקלאית. לדודים שלנו קוראים רונית ורפאל ויש להם שתי בנות, תאומות זהות. ואפילו שהן ממש דומות, אני מצליחה להבדיל ביניהן. קוראים להן שיר ועלמא, הן בנות 16 וחצי ואנחנו חברות טובות. כשהגענו, שיר ועלמא לקחו אותנו לסיור בחווה. ראינו את הסוסים היפים באורווה, את הפרות ברפת וחיות נוספות: תרנגולים, עיזים ארנבים ועוד. הארנבים היו הכי חמודים ובמיוחד נבי הארנבי. האכלתי אותו בגזר וחסה. נקשרתי אליו כל כך. הרגשתי שגם הוא מחבב אותי, והחלטתי לאמץ אותו.
שמחתי להיות אצל הדודים שלי. התגעגעתי אליהם כל כך ולכל דבר בחווה. לא פגשתי אותם חצי שנה. יצאתי עם שיר ועלמא לרכיבה על הסוסים, נבי הארנבי הצטרף כמובן. רכבנו אל תוך היער עד שהגענו אל מקום מעניין. ראינו מערה נסתרת והחלטנו להיכנס. נבי הארנבי קצת פחד ואני חיבקתי אותו חזק. המערה הייתה צפופה וחשוכה. במערה פגשנו משפחת דובים. אמא, אבא ושני דובים קטנים ומתוקים. משפחת הדובים הסתתרה במערה. הסתובבו ביער ציידים שכנראה רצו לצוד את הדובים המסכנים, שמצאו מחסה במערה. התחיל להחשיך, והיינו צריכות לחזור. חזרנו בדהרה אל החווה בלב כבד. לא הצלחתי לישון כל הלילה. חשבתי על משפחת הדובים. אני חושבת שגם שיר ועלמה הרגישו כמוני. כשהבוקר עלה, הערתי אותן, ומיהרנו אל הסוסים. רכבנו בזריזות אל עבר המערה, וכשהגענו, לא ראינו את הדובים. חיפשנו אותם בסביבת המערה, זיהינו עקבות של בני אדם, כנראה ציידים. המשכנו בעקבות סימני הדרך עד שראינו אנשים מרחוק. קראנו להם לעצור, אך הם לא הקשיבו. רדפנו אחריהם וניסינו לתפוס אותם ללא הצלחה. לא היה לנו אוכל או שתיה, ובמשך ארבע וחצי שעות רכבנו על הסוסים וחיפשנו אחר משפחת הדובים ולא מצאנו אותם. חזרנו מותשות לחווה. גם הסוסים היו עייפים, אחרי הכול, הם נשאו אותנו על גבם. חשבתי על הדובים האומללים שאין מי שיציל אותם. בכיתי ולא רציתי לצאת מהחווה. קראו לי לבוא לאכול ארוחת ערב, אבל לא היה לי תיאבון. ישבתי ליד החלון וציירתי את משפחת הדובים. מרוב עייפות נרדמתי. שקעתי בשינה עמוקה וחלמתי חלום. ובחלום ראיתי את שיר ועלמא שמחות וצוהלות ומחייכות כאילו כלום לא קרה. לא הבנתי איך הן יכולות לשמוח ככה, כשהדובים המסכנים בסכנה. הן הצליחו לשכנע אותי לצאת החוצה איתן, ובחצר חיכה לי שולחן עמוס בכל טוב. על השולחן היו פירות וירקות, פיצות, מאפים וסלטים. שאלתי האם זה בשבילי, והן ענו לי שכן. ניסיתי לחייך למרות שהייתי עצובה. ניסיתי להתעלם מהמחשבות ולהנות מהארוחה שהכינו עבורי. כשהתעוררתי בבוקר, הרמתי את המבט אל עבר החלון ולא האמנתי למראה עיניי. ראיתי את משפחת הדובים. הייתי בטוחה שאני עדיין חולמת. עלמא ושיר סיפרו להורים שלהם על משפחת הדובים והם דאגו להציל אותם.
חיבקתי את הדובים וגם את נבי הארנבי. לא חשבתי שאשמח ככה. הצטלמנו עם הדובים ועם נבי ועם הדודים שלי, ויצאו תמונות טובות. חזרנו הביתה מהחופשה, מאושרים ושמחים. כשחזרתי לבית הספר, סיפרתי לחברים שלי את הסיפור הזה כל כך הרבה פעמים ובכל פעם התרגשתי מחדש. נבי הארנבי חזר איתי הביתה, ואני ומשפחתי מצפים בקוצר רוח לחופשה הבאה בחווה.
