החוטפים המסתוריים
לפני הרבה שנים, שלושה ילדים הלכו לטייל ביער הסמוך לעיירה שבה הם גרו. לאחד קראו אושר, לשני עדיאל ולשלישית שגית. הם טיילו בין העצים ביער ופתאום הבחינו בהמון חיות שועטות לעברם. הילדים התחילו לברוח. “איפה נסתתר?” שאלה שגית. אושר ענה: “מאחורי הבית הזה,” והוא הצביע על בית ישן עשוי מעץ. הילדים רצו מהר ככל האפשר אל מאחורי הבית. כשהם הגיעו לשם מתנשפים מהריצה המהירה, פתאום שאל אושר: “אתם שומעים את זה?” השתררה דממה ואז עדיאל ענה: “אני שומע”, “גם אני שומעת,” אמרה שגית. “אני חושב שהרעש מגיע מן החלון של הבית,” אמר אושר, ועדיאל הציע: “בואו נבדוק.”
שלושתם התקרבו לחלון והציצו בזהירות פנימה. הם ראו שתי דמויות גדולות קושרות דמות קטנה שצעקה ‘הצילו’. לאחר ששתי הדמויות סיימו לקשור את הדמות הקטנה, הן הכניסו אותה לאחד החדרים ויצאו מן הבית.
לאחר מספר דקות, כשהדמויות נעלמו משדה ראייתם, אושר, עדיאל ושגית נכנסו בזהירות לתוך הבית, פתחו את הדלת של החדר וראו ילד בגילם שוכב על הרצפה, כשידיו ורגליו קשורות בחבלים. הם התירו את הקשרים, עזרו לילד לקום וברחו יחד איתו מן הבית לכיוון העיירה שלהם.
כאשר יצאו מן היער, הילד אמר: “קוראים לי רן, תודה שהצלתם אותי.” אושר שאל: “מי היו שני האנשים שחטפו אותך?” ועדיאל הוסיף: “ולמה הם עשו זאת?” רן ענה: “אין לי שמץ של מושג.” “אז בואו נלך למשטרה ונדווח עליהם,” הציעה שגית וארבעתם הלכו לכיוון תחנת המשטרה של העיירה.
כשהם הגיעו לשם, הם סיפרו לשוטר איפה נמצא הבית ומה בדיוק הם ראו. רן גם תיאר את הדמויות כפי שזכר: האחד בלונדיני עם צלקת על הפנים, והשני שחום עם שיער חום מתולתל.
מיד נשלחה ניידת משטרה לכיוון הבית, כשבתוכה שני שוטרים וארבעת הילדים, שביקשו לעזור ולהשתתף בתפיסת החוטפים.
כאשר הניידת חנתה בסמוך לבית, עדיאל אמר: “אני מתרגש,” וארבעתם חייכו. הילדים והשוטרים נכנסו לבית ומצאו בו שני גברים שחיפשו דבר מה בתוך הבית והתאימו לתיאור של רן. שני השוטרים אזקו את הגברים ולקחו אותם לתחנת המשטרה.
כשהם הגיעו לתחנה, הגברים הוכנסו לבית המעצר, ואילו ארבעת הילדים הוזמנו למשרדו של מפקד התחנה. הוא הודה בפניהם על אומץ ליבם ועל העזרה לתפוס את הפושעים שחטפו את רן.
ואז שגית אמרה: “אני מקווה שתגלו את מה שאנחנו לא גילינו,” מפקד התחנה שאל: “למה את מתכוונת?” ושגית ענתה: “אנחנו רוצים שתגלו למה שני האנשים האלה חטפו את רן.” מפקד התחנה חייך והשיב: “אנחנו ננסה ואני מקווה שנצליח.” ואז הוסיף: “אבל דבר אחד אני יכול להבטיח לכם: הם יקבלו את העונש שמגיע להם.”
לאחר השיחה עם מפקד התחנה הילדים יצאו מתחנת המשטרה עם חיוך על הפנים. כשהם עמדו לבדם בחוץ, אושר אמר: “היה כיף,” ושגית, עדיאל ורן הסכימו עמו. ואז כל ילד חזר לביתו וסיפר להוריו על ההרפתקאה הסוערת שלו עם חבריו.
