בס”ד רות טסלר, כיתה ג’
החדשה בכיתה
שלום קוראים לי אילה ואני בכיתה ג’. מחר היום הראשון ללימודים, כולי נרגשת במיוחד כדי לפגוש את החברות. הציפיה הייתה כל כך גדולה עד שנרדמתי. למחרת בבוקר, קמתי והתלבשתי מהר, אכלתי דגני בוקר מתוך התרגשות, ויצאתי לבית הספר. כשהגעתי לכיתה התחיל השיעור, התפללנו וערכנו הכרות. באמצע השיעור שמתי לב לילדה לא מוכרת לי שיושבת בצד. לקראת סוף השיעור המורה אמרה לי: “אילה גשי אלי אחרי השיעור בבקשה.” אחרי הצלצול. ארגנתי את הספרים לשיעור הבא וניגשתי למורה. המורה אמרה לי: “אילה ראית את טליה הילדה החדשה”. עניתי למורה “כן”. “יופי” אמרה המורה, “אל תחשבי שהיא עולה חדשה כי זה ממש לא נכון, פשוט היא חירשת.” נדהמתי. “חשבתי שאולי את תהיי חברה שלה,” אמרה המורה. אמרתי למורה שאני מסכימה. בהתחלה חשבתי שאני אסתדר איתה, אבל הסתבר שזה לא פשוט בכלל. בהתחלה התחלתי עם פתקים. כתבתי לטליה: “את רוצה להיות חברה שלי?” טליה ענתה לי בפתק אחר:” כן “בכתב ענק עם סמיילי ליד. הרגשתי שההתחלה טובה. כשהתחילה ההפסקה הלכתי לחדר מורות ובקשתי את המחנכת שלי. היא באה אלי ושאלה אותי: “מה רצית לומר לי?” “דווקא התחברתי לטליה, ואני חושבת שאם תעבירי אותי לשבת ליד טליה נוכל להכיר יותר אחת את השנייה”. המורה הסכימה. התרגשתי מאד שאני הולכת להכיר ילדה מיוחדת. למחרת כשהגעתי לבית הספר והתחיל השיעור, המורה קראה לי ולטליה ושאלה את טליה אם היא רוצה שהיא תשב ביחד איתי, והיא הסכימה. התיישבנו באותו שולחן. לאחר 45 דקות היה צלצול והכיתה יצאה להפסקה. רק אני וטליה נשארנו בכיתה והתחלנו להתכתב בפתקים. פתאום טליה כתבה לי פתק ובפתק הזה היה כתוב: “אילה, הגיע הזמן שאלמד אותך את שפת הסימנים.” חשבתי שזה רעיון לא רע בכלל ובאמת זה לא היה רע בכלל. היא התחילה ללמד אותי את האותיות א’ ב’ ואחרי זה ג’ ד’ עד ת’. אחרי בערך שבוע ידעתי את כל שפת הסימנים. והתחלתי לדבר עם טליה בשפת הסימנים, החברות שלי ראו את זה וגם הן רצו ללמוד את שפת הסימנים. טליה הסכימה ללמד אותן עד שהן ידעו זאת טוב וכל הכיתה דיברה עם טליה בשפת הסימנים, ומאז אני החברה הכי טובה שלה. ועכשיו היום כשאני כבר בכיתה ו’ אני עדיין החברה הכי טובה שלה. ויותר ממה שאני עזרתי לה היא עוזרת לי . למדתי כלל חשוב בחיים: “מי שנותן הוא בעצם מקבל.”
