שם הסיפור: החברות שהתגברו על הקשיים
כתבה: מריאן אטיאס, כיתה ד’.
לפני שנים רבות היו שתי חברות טובות רננה וענבל שעיקר הרצון שלהן היה להצליח בלימודים והחלום הגדול שלהן להיות רקדניות. אך שתיהן התמודדו עם מוגבלות.
רננה הייתה לקוית ראייה, החברות שלה לכיתה לא תמכו בה, לעגו לה ולא חשבו שהיא יכולה לרקוד בגלל המוגבלות שלה וגם לא האמינו בה.
ענבל התמודדה עם מוגבלות שמיעה ובנוסף לכך התמודדה עם כל הלעג של החברות שלה שכל הזמן צחקו עליה.
החברות של ענבל ורננה היתה מאוד טובה וחזקה, הן היו מעודדות אחת את השניה.
בוקר אחד מנהלת בית הספר הודיעה שבית הספר נרשם לתחרות הארצית הגדולה של ריקודים והוא פתח באודישנים בכדי לבחור את הנציגים שייצגו את בית הספר בתחרות.
ענבל ורננה נפגשו אחר הצהריים בביתה של רננה דיברו על התחרות הגדולה ודמיינו שהן משתתפות בתחרות. ואז עלה לענבל רעיון שאחת תשלים את השניה היא שיתפה את רננה ברעיון שענבל תהיה העיניים של רננה, ורננה תהיה האוזניים שלה.
רננה תחילה לא האמינה שהדבר אפשרי וכל אחר הצהריים ענבל ניסתה לשכנע אותה שזה כן אפשרי ולבסוף היא השתכנעה.
היה להן שבועיים עד למיונים הראשונים של בית הספר, הן היו נפגשות כל יום אחרי יום הלימודים ועורכות חזרות, היה להן קשה יותר מילדים רגילים אך בכל זאת הן לא ויתרו וההורים שלהן ניסו לעודד אותן כמה שאפשר.
ענבל שימשה עיניים לרננה, הן התאמנו היטב על התנועות מיום ליום רננה זכרה את התנועות והיכן עליה לעמוד בכל מהלך הריקוד, ורננה שימשה אוזניים לענבל, לאט לאט ענבל הבינה ונכנסה לקצב ולמדה את קצב הריקוד.
למרות המוגבלות של שתיהן הן הצליחו להתאמן ולא וויתרו לעצמן לרגע, הן החליטו שאחרי שהריקוד יהיה מוכן לטעמן, את הפעם הראשונה הן יציגו להורים שלהן.
ההורים של רננה הזמינו את ענבל והוריה לארוחת ערב אשר בסיומה הן הציגו את הריקוד אשר עליו עבדו כה קשה.
הוריהן הגיבו בהתרגשות רבה ובמחיאות כפיים חזקות על כך שהן לא וויתרו ועל הריקוד היפה שהן רקדו. הם נתנו את האישור שלהם להציג מחר את הריקוד לתחרות של בית הספר. הבנות מאוד שמחו והתרגשו.
בוקר התחרות הגיע וכשבנות הכיתה גילו שרננה וענבל משתתפות בתחרות הן ניסו לשכנע אותן לפרוש וכמה לא כדאי להן להשתתף.
רננה וענבל החליטו שהן לא מקשיבות לבנות הכיתה שמהתחלה לא האמינו בהן ורק לעגו להן ובכל זאת תבצענה את הריקוד.
התור שלהן בתחרות הגדולה הגיע הן נעמדו על הבמה אוחזות ידיים ואיך שהשיר שלהן התחיל להתנגן רננה לחצה את היד לענבל ובכך סימנה לה שהשיר התחיל ועליהן להתחיל בריקוד.
תלמידי בית הספר והשופטים היו המומים מהביצוע שלהן מחאו להן מחיאות כפיים סוערות ובחרו בהן במקום הראשון, והן כנגד כל הסיכויים נבחרו לייצג את בית הספר שלהן בתחרות הארצית.
כשהן ירדו מהבמה ניגשו אליהן בנות הכיתה, הן התנצלו ממש על ההתנהגות הלא יפה שלהן וביקשו שיסלחו להן. רננה וענבל בחרו לסלוח להן וכולן התחברו אחת עם השנייה והן הפכו להיות מאוד מגובשות.
בתחרות הארצית שבה ייצגו את בית הספר הן זכו במקום המכובד, במקום השני.
הן היו לגאוות כל בית הספר ובעיקר המשפחה שלהן.
עשר שנים חלפו מאז ובבית הספר תמיד מזכירים לטובה את הדוגמא של רננה וענבל שלא וויתרו והחברות הטובה שלהן עזרה להן להצליח ולהגשים את חלומן.
