אני רוצה לספר לכם משהו שקרה לי . אז ככה: החברות שלי שאלו אותי: “עמית מי החברה הכי טובה שלך?” אני לא הייתי במצב רוח כול כך טוב אז אמרתי: “אין לי חברה הכי טובה. והייתה לי אבל החברה הכי טובה שלי שמעה את זה ונעלבה, אבל אני לא ידעתי אז בסוף ההפסקה רציתי לומר לה משהו אבל היא לא הקשיבה לי. כשחזרתי הביתה ניסיתי להתקשר אליה אבל היא לא ענתה לי גם בטלפון אז יום אחרי זה רשמתי לה בכתב: “מה קרה?” והיא ענתה לי בפתק: “אמרת שאן לך חברה הכי טובה” ☹ אז התחלנו לדבר בלי פתקים. אני אמרתי לה שאמרתי את זה כי לא היה לי מצב רוח אבל היא עדין כעסה אז החלטתי לעשות משהו מיוחד רק בשבילה שהיא תבין שאני מצטערת, ואז עלה לי רעיון אמרתי לעצמי אלינור אוהבת פתקים והחלטתי לרשום לה פתק סליחה עם ממתק, נתתי את הפתק והיא קראה את בקשת הסליחה ושלחה לי פתק ותנחשו מה היה כתוב?… “אני סולחת” התרגשתי וחבקתי אותה ואכלנו ביחד את הממתק.
בחזרה מבית הספר אמא שאלה אותי על מה השמחה הגדולה, כי אני ואלינור סוף סוף השלמנו ואמא שמחה גם והציעה לי להזמין את אלינור אלינו הביתה לאכול צהרים ולשחק. צלצלתי אליה הביתה ודיברתי עם אמא שלה ושאלנו אם אפשר לבוא ולקחת אותה אלינו הביתה?
כל השבוע לאחר מכן אלינור חלתה ולא הגיעה לכיתה, ביום חמישי היא חזרה לכתה וכולנו שמחנו.
אני ואלינור רשומות לחוג אקרובטיקה באותו יום ובאותה שעה אז לאימהות שלנו עלה רעיון להתחלק בהסעות לחוג ובחזרה כל פעם אמא אחרת.
אבל זה עוד לא הסוף כמעט כול פעם שאני הולכת למקדונלד אני רואה אותה אז אנחנו כמעט כול הזמן ביחד שזה נורא כיף, אבל כל מה שספרתי לכם קרה לפני חודשיים ולא תנחשו מה קרה השבוע…
אז ככה, ביום שני כשאני ואלינור חברתי הטובה הלכנו לחוג שלנו ביחד נכנסנו לחדר של החוג ועשינו את התרגיל הראשון שהוא משחק הפסלים בריצה. בקיצור, התחלנו לרוץ ופתאום מבלי שאף אחד ציפה מאחת המתעמלות נשמע קליק ברגל. אחרי שניה אחת בדיוק היא התחילה לצרוח. אז המורה שלנו מאיה עצרה את המוסיקה ואמרה לכולן להפסיק לרוץ. ואז מאיה נגשה לאסתי ושאלה: “מה קרה?” היא ענתה: “אני חושבת ששברתי משהו ברגל.” אז מאיה שאלה אם להתקשר להורים , ואסתי אמרה כן. מאיה התקשרה וההורים של אסתי באו לאסוף אותה. אני ואלינור מאד דאגנו הרי היא חברה שלנו. לכן בקשנו ממאיה את מספר הטלפון של אסתי. אחרי החוג התקשרנו אליה ושאלנו מה שלומה? אסתי אמרה ששלומה לא טוב ושהרגל שלה שבורה. כשדיברנו איתה היא הייתה בבית החולים וגיבסו לה את הרגל. אסתי גם אמרה שהיא לא תגיע לחוג בזמן הקרוב. בעוד חודש יורידו לה את הגבס מהרגל ואז אולי היא תוכל לחזור. אמרנו לה רפואה שלמה. אחרי השיחה אני ואלינור הרגשנו רע. היינו עצובות בגלל מה שאסתי אמרה.
אחרי חודש אסתי חזרה וכולנו רצנו אליה בשמחה וחיבקנו אותה. היא סיפרה לנו שבמשך חודש שלם היא לא יכלה ללכת או להתאמן. ושעכשיו היא מאד שמחה שסוף סוף היא יכולה לחזור להיות איתנו.
וכאן הסיפר נגמר.
אלו סיפורים קצרים מהחיים שלי 😊 מקווה שנהניתם.
בקרוב אכתוב לכם שוב
כבר מתגעגעת
אדר
