החברה של טליה

לטליה הייתה חברה שמאוד אהבה להיפגש עם חברות, רק שהן לא תמיד ידעו שהן נפגשות איתה. בגלל ששירה (חברה של טליה) לא תמיד קבעה איתן בזמן טוב לשניהן ורק בזמן טוב לה. למשל, שירה אמרה שהיא נפגשת איתה, אבל בדיוק באותו הזמן הייתה לטליה חוג ולכן לא יכלה להגיע. למחרת, שירה כעסה על טליה. יום אחד קרה משהו ששינה את הכל לגמרי.
אחרי כמה פעמים שטליה לא הגיעה, שירה אמרה לה בבית הספר, שהיא עורכת מסיבת יום הולדת בביתה והיא לא מזמינה אותה בגלל שהם קבעו להיפגש, וטליה לא הגיעה. טליה כעסה ואמרה: “את זאת שקובעת להיפגש איתי בלי לשאול אותי בכלל, אז לא צריך טובות! ביי!” טליה עזבה את הכיתה והלכה לשתות. בבית, טליה סיפרה לאמא מה קרה: “ואז שירה התחילה לבכות וכל הבנות רצו אליה, כאילו שהיא צריכה לבכות! ואז שחזרתי לכיתה, כמה בנות צעקו עלי, ואמרו לי שהעלבתי את שירה”. “ניסיתי להסביר את עצמי והרגשתי שהבנות עושות עלי חרם.”
אמא חשבה קצת ואמרה: “מה אם תדברי עם שירה על זה?” “זה לא ילך” אמרה טליה. “ומה אם תדברי עם המורה?” שאלה אמא. “הממ.. אולי” ענתה טליה. “אם בת מעליבה אותך, פשוט תתעלמי, וזה יפסיק, טוב?” בקשה אמא. “בסדר” ענתה טליה.
בבוקר, טליה התעוררה והלכה לבי”ס עם חברתה תמר מהכיתה השנייה. היא סיפרה לה מה קרה. כשטליה הגיעה לכיתה, הבינה מיד שמשהו קרה. אף אחת לא אמרה לה שלום, ולא ביקשה לשחק איתה, וגם הסתכלו עליה במבט מוזר. היא הלכה לרוני (ילדה מהכיתה), וביקשה דף. לרוני תמיד היו הרבה דפים כי היא מאוד אהבתה לצייר, והייתה טובה בזה.
תמיד שבת ביקשה ממנה דף היא נתנה לה, אבל הפעם, כשטליה ביקשה, היא ענתה לה: “ואז מה תעשי, תעליבי אותי?” טליה הייתה המומה ולא הבינה מה קרה. הצלצול צלצל, והמורה נכנסה ושאלה: “מישהי יודעת מה קרה לטליה?” כל הבנות הסתובבו אליה, וראו שטליה בוכה.
היא מייד הפסיקה לבכות, והמורה המשיכה בשיעור. כשטליה חזרה הביתה, היא סיפרה לאביה מה קרה. הוא הסתכל עליה ואמר: “אל תדאגי”. למחרת, כשטליה הגיעה לבי”ס, המורה ביקשה לשוחח עם טליה ושירה. שתיהן הלכו איתה לחדר מורות. המורה אמרה: “אני מבינה שיש בעיה ביניכן. מה קרה?” טליה התחילה לספר מה התרחש בשלושת הימים האחרונים. כשסיימה, המורה פנתה לשירה ושאלה: “ומה יש לך לומר על זה?”. היא השיבה שהיא לא הבינה שזה מה שבאמת מתרחש כל פעם שהן קובעת להיפגש ושטליה לא מנסה לגרום לשירה לחכות סתם, אלא שזה לא היה זמן טוב עבורה, והיא ממש מבקשת סליחה. היא הוסיפה שטליה מוזמנת בשמחה ליום הולדת שלה. בבית, טליה סיפרה להוריה מה התרחש. אמא חייכה ושמחה. טליה חשבה רגע, ושאלה: “אמא ואבא, אתם התקשרתם למורה וסיפרתם לה מה קרה?”
“כן”, השיב אבא. “תודה אמא, תודה אבא” אמרה טליה וחיבקה אותם.
“דרך אגב, אמא ואבא, האם זה יהיה בסדר אם אלך מחר ישר אחרי בית הספר להיפגש עם שירה בחנות גלידה?” “בטח” ענתה אמא. טליה חזרה לבי”ס למחרת, וכבר כשהיא נכנסה לכיתה, רוני אמרה שהיא פותחת חוג ציור לילדים בני 4 – 5, והיא צריכה עזרה, וביקשה שטליה תעזור לה. טליה הסכימה בשמחה.
“אפשר שתבקשי משירה שגם תבוא?” “בטח” ענתה רוני.
ובאמת הן פתחו את החוג והיה להן נורא כיף.
(סוף)