רומי בת ה-12 תמיד חשבה שנועה היא החברה הכי טובה שלה. הן היו בלתי נפרדות, שיחקו יחד, ספרו אחת לשנייה סודות מבלי לשתף אף אחד והרגישו שהן מבינות אחת את השנייה הכי טוב בעולם. רומי הרגישה בטוחה כשנועה היתה לצידה, כאילו כל העולם פתאום היה קצת פחות מפחיד. אבל כשהן עברו לחטיבת הביניים, הכול השתנה.
נועה פתאום התחילה לדבר אל רומי בצורה אחרת. היא צחקה על הדברים הכי קטנים – לדוגמא על איך שרומי מדברת, מתלבשת, אפילו על הדרך שבה היא זזה. כל פעם שהן נפגשו בבית הספר, רומי הרגישה את הלב שלה נקרע. היא ניסתה לשאול את נועה למה, אבל נועה פשוט חייכה חיוך קר ומלאה את פיה מים. רומי התחילה להרגיש בודדה כאילו היא לבד בתוך ים של אנשים.
בכל פעם שנועה עברה לידה עם החברות החדשות שלה, הן צחקו עליה בקול רם. היא הוטרדה במחשבות של “מה לא בסדר בי? למה אני לא מספיק טובה?” בכל פעם הלב שלה היה מתכווץ מכאב.
יום אחד, כשהיתה בשיעור, רומי שמעה את נועה מדברת מאחורי הגב שלה עם חברות אחרות, אומרת עליה מילים לא יפות ומביכות. זה כאב לה. היא חשה שהדמעות חונקות אותה, אבל לא רצתה שיראו אותה חלשה. היא ניגבה את הדמעות בשקט, והבינה שהדברים לא יכולים להמשיך ככה. אבל במקום לוותר ולהישאר עצובה, משהו בתוכה החל להבעיר אש קטנה. היא לא רצתה לתת לנועה ולחברותיה להרוס לה את כל השמחה. היא החליטה לצאת מהבועה הפנימית שבה ולנסות להכיר אנשים חדשים. בהפסקה הבאה היא דיברה עם ילדה חדשה בכיתה, דניאל, שמיד חייכה אליה בחום. דניאל היתה שונה לגמרי מנועה, היא לא התעניינה איך היא נראית או מה היא לובשת, היא פשוט רצתה להכיר אותה.
עם הזמן, דניאל הפכה לחברה טובה. רומי הרגישה פתאום שיש מישהו שבאמת מקשיב לה ומכבד אותה. זה נתן לה כוח חדש להאמין בעצמה. היא החלה להירשם לחוגים חדשים, והרגישה שהעולם הפנימי שלה מתרחב לאט לאט.
אחרי כמה שבועות, הכריזו על פרויקט קבוצתי גדול. רומי הצטרפה לקבוצה עם דניאל ועוד כמה ילדים מהכיתה. הם עבדו ביחד על רעיון יצירתי, וכל אחד הביא את החוזקות שלו. רומי הרגישה איך רעיונותיה נשמעים, וכמה שזה משמח כשהחברים מקבלים אותך כמו שאתה.
באותו זמן, נועה המשיכה להתנהג אליה בצורה קשה, אבל רומי כבר לא הרגישה שהיא צריכה להיאבק לקבל את אישורה. היא הבינה שמשמעות החברות היא כבוד והערכה, ושאם מישהו לא נותן לה את זה – לא שווה להתאמץ בשבילו.
רומי התחילה לגלות תחביבים חדשים. היא הצטרפה לקבוצת ריקוד, שם היא לא רק למדה צעדים חדשים, אלא גם מצאה מקום שבו היא יכולה להיות פשוט היא, בלי פחדים. בכל פעם שהרגישה עצובה או מתוחה, הריקוד היה המקום שלה להימלט, לשקט ולרוגע. יום אחד, כשהסתכלה במראה, רומי הרגישה שינוי גדול. היא כבר לא הייתה הילדה שחשבה שאין לה מקום בעולם. היא למדה לאהוב את עצמה, לקבל את מה שהיא, ולהיות אמיצה מספיק לשנות את חייה.
ככל שהזמן עבר היא הבינה שנועה, לא היתה חברה אמיתית. היא היתה רק מישהי שנוח לה כשהכול קל, אבל כשנראה שצריך לעמוד לצידך – היא בחרה ללכת בדרך אחרת.
רומי הרגישה כעת חזקה, מוקפת באנשים שמכירים אותה באמת. היא למדה שלהיות אמיתית, להאמין בעצמך, ולהשאיר מאחור את כל מי שמזלזל – זה מה שעושה אותך מיוחדת.
