שלום קוראים לי חני ורציתי לספר לכם על סיפור העלייה שלי.
יום אחד בזמן ששיחקתי עם אחים שלי מחבואים, שמעתי את אבי קורא בשמי, חשבתי שגם אבי החליט להשתתף איתנו במשחק, אבל הוא קרא לנו לשבת על הספה ואמר: “יש לי משהו חשוב לספר לכם!”. “מה הוא רוצה לספר?” חשבתי בליבי. “אולי סוף סוף נקבל את הכלב שתמיד חלמנו עליו?” “אולי לאמא יש עוד תינוק בבטן?” או “אולי בכלל הם רוצים לקחת אותנו לדיסני?”.
“מה אתה רוצה לספר?” שאלתי בהתרגשות.
“מחרתיים אנחנו עושים עלייה!” סיפר אבא בהתרגשות ועיניו נצצו.
התבוננו באבא בחוסר הבנה.
“מה?” “מה זה עלייה?” שאלנו בפליאה אני ואחיי.
“אנחנו עולים לארץ ישראל! הארץ של היהודים!!!” ענה אבא בהתרגשות.
בימים הבאים התחלנו לארוז, לא סתם לארוז כמו שנוסעים לטיול, אלא ממש את כל הבית, ה-כ-ל-!
לא הבנתי למה אורזים את הכל, הרי זה רק טיול, וחוזרים.
אפילו לא נפרדתי מחברות שלי כמו שצריך, כי חשבתי שכמה שבועות ואני חוזרת לארגנטינה.
רק כשהיינו בשדה התעופה וכמעט עליתי למטוס, אבא שלי אמר לי שלא, אנחנו לא חוזרים לארגנטינה. הבית שלנו הולך להיות בארץ ישראל..
לאחר שהבנתי שלארגנטינה אני לא אחזור יותר, התקשרתי לכל החברות שלי וסיפרתי להם שיותר לא אחזור לארגנטינה אבל אתקשר אליהם הרבה.
עליתי על המטוס ברגשות מעורבים: גם שמחה, וגם עצב, גם פחד וגם התרגשות לקראת ההתחלה החדשה שלי בארץ ישראל.
לאחר כמה שעות טובות של טיסה, הסתכלתי מהחלון של המטוס וראיתי בתים קטנים קטנים שהיו נראים כמו לגו, התרגשתי והבנתי שאלה הבתים של ארץ ישראל הקדושה.
ירדתי מהמטוס וראיתי מסביבי המון מילים בעברית, אנשים מדברים בשפה שלא הבנתי והרגשתי מעט מבולבלת…
בגלל שטסנו בזמן מגפת הקורונה כשהגענו לישראל היינו צריכים להיות בבידוד, משדה התעופה נסענו באוטובוס לתל אביב. ישנו במלון והיה אסור לנו לצאת בכלל. זה היה קצת מוזר. הגענו לארץ ישראל ואנחנו רואים אותה רק מהחלון.
אחרי שבוע עשינו בדיקת קורונה וב”ה יצאנו שליליים. איזה שמחה היתה לכל משפחתי. סוף סוף אפשר להתחיל את החיים החדשים שלנו בישראל!
נסענו עם אוטובוס לחריש כי עדיין לא היה לנו אוטו, האוטו שלנו נשאר בארגנטינה, כי אי אפשר להביא אוטו במטוס…
הגענו לבית בחריש, הבית היה יפה, גדול וחדש. התרגשתי, אמא שלי הראתה לי איפה יהיה החדר שלי.
החדר היה יפה, אבל מוזר- לא היה בו שום דבר, התחלתי קצת להתגעגע למיטה שלי. לארון שלי , לחדר שלי שהשארתי מאחוריי בארגנטינה.
אמא אמרה שייקח קצת זמן עד שיגיעו המיטות החדשות ובינתיים נצטרך לישון על מזרנים.
קצת התאכזבתי, חשבתי שאגיע והכל יהיה כבר מסודר.
אבל הבנתי באותו רגע שאני צריכה סבלנות.
מתי עוד הבנתי שאני צריכה סבלנות?
כשהגעתי ביום הראשון לבית הספר. הגעתי לכיתה ולא הבנתי כלום. המורה אמרה לי משהו ולא הבנתי מה היא רוצה, מאוד נבהלתי ופחדתי שאף פעם אני לא אבין כלום. זו היתה תחושה מאוד מלחיצה ולא נעימה.
עד שהגיע ילדה ואמרה לי “הולה”(שלום בספרדית) העיניים שלי נדלקו- פתאום מישהו מדבר בשפה שלי! לילדה הזו קוראים תמרה. “שלום חני, אני תמרה גם אני עולה חדשה וגם אני מדברת בספרדית”. נרגעתי והבנתי שאני לא לבד, יש כאן עוד חברה שמבינה אותי.
לאט לאט התחלתי ללמוד עברית והבנתי שארץ ישראל הוא המקום הכי טוב בעולם!
