ההרפתקה
יום אחד בבוקר קמתי והלכתי לבית הספר. כשהגעתי הבנתי שהעבירו אותי מקום למקום האחרון בכיתה ליד ילדה שאני לא כל כך מסתדרת איתה, התבאסתי נורא ולא היה לי כיף בכלל, רציתי רק להגיע לבית.
היום הנוראי הזה המשיך ולא רצה להסתיים, ולפתע פתאום, כמו תמיד, הגיע הרגע האהוב עלי – ללכת הביתה.
כאשר הגעתי לבית ההורים שלי שימחו אותי מאד, הם בישרו לי שמחר כולנו יוצאים לטיול בכל מיני מערות וממש התרגשתי. זה היה ממש טוב אחרי יום כזה לא נעים.
בשעה 17:00 יצאתי לסופר לקנות את החטיפים וכל הדברים לטיול. מרוב התרגשותי רציתי לקנות את כל החנות אבל ההורים שלי הציבו לי גבול, תבחרי 5 חטיפים הם אמרו. קניתי את החטיפים שאני הכי אוהבת, חזרתי לבית ולא הפסקתי להסתכל לעבר השעון “העצלן”, למה הוא לא זז? כבר רציתי שיגיע מחר כדי שאוכל ליהנות במערות.
הנחתי שעון מעורר המכוון על השעה 4:00 ליד ראשי ועליתי לישון.
בשעה היעודה השעון צילצל ואני קפצתי ממיטתי בשמחה ובהנאה. התארגנתי וכולנו יחד יצאנו לאוטו. הנסיעה הייתה ארוכה אבל שווה מאד! ביקרתי בכל המערות שחלמתי עליהן יחד עם כל משפחתי.
המיוחדת מבין כל המערות הייתה עמוקה וארוכה. לא הצלחתי להתגבר על עצמי ונכנסתי אליה בשמחה.
אני לא יודעת איך זה קרה אבל פתאום נפלתי ולא הבנתי היכן אני נמצאת. נבהלתי והתחלתי לצעוק: “אמא, אמא, אמא”, אמא מיהרה להגיע אלי, הניחה את ידיה הטובות על פני והרגיעה אותי.
קומי מתוקה, כנראה חלמת חלום מבהיל. הכל בסדר, את בבית ואמא דואגת לך.
כל זה היה רק חלום? שאלתי את אמא וצחקתי… אז מחר אשב במקום הרגיל שלי ליד שיר חברתי המיוחדת והטובה.
