ההולוגרמה

מאת: בארי גורדון

כיתה: ה

מחנכת: עדי אופיר

רכזת שפה: נעמה בר-נר

שם בי”ס: ממ”ד דרור, ירושלים

כתובת מייל: [email protected] 

ישוב: ירושלים

 

 

ההולוגרמה

“יששש!!!” צעקתי. קוראים לי נתן, אני גר בתל אביב, ממש במרכז העיר, איפה שהכול תמיד הכי רועש. וסוף סוף, הגיע הזמן, שמתחיל החופש הגדול. אני לומד בכיתה ד’, ואני והחבר הכי טוב שלי, איתי, פיתחנו מסורת לתחילת החופש הגדול: אחרי שנגמר הלימודים, הולכים לבית של איתי, אוכלים המבורגר ומלא ממתקים ומשחקים פורטנייט.

יצאתי מיד אחרי הצלצול מבית הספר עם החבר הכי טוב שלי, איתי. אני ואיתי נשארנו עוד חצי שעה אחרי הלימודים כדי לדבר עם חברים שלנו ולהתחיל לזמום מה נעשה בחופש. ידעתי, שעכשיו, היום הראשון של החופש, אולי יהיה אחד מהימים הטובים ביותר בחיים שלי.

ידעתי, שעכשיו אני הולך יחד עם איתי לבית שלו כדי לעשות טורניר פורטנייט מטורף, המבורגרים וממתקים עד שנמות.

עכשיו, כשצעדתי בשביל העפר שהוביל לביתו הגדול של איתי, נזכרתי בחופש הגדול הראשון שהיה לנו,  אחרי כיתה א’. בדיוק כמו עכשיו, רק כשהיינו בני שש.

נכנסנו לבית של איתי ואימו, נועה, בירכה אותנו על סיום הלימודים. אבל עכשיו, לא באמת היה אכפת לאף אחד מאיתנו מהברכות והמחמאות, כי כשראינו את ההמבורגרים שלנו כבר מחכים לנו על השולחן  רצנו בשיא המהירות, תפסנו אותם וזינקנו על הספה כדי להתחיל לשחק כמה שיותר מהר ולהתחיל את התחרות.

“רוצה שנתערב?” שאלתי את איתי, וידעתי שהתשובה שלו היא בדיוק מה שאני חושב. “אני זורם” אמר איתי. חייכתי אליו ושאלתי: “על מה?” ” אני אומר, מי שהורג יותר, מנצח.” “יופי” אמרתי. מה הפרס אתם שואלים? אצלינו, הפרס היה קבוע. הפרס תמיד היה פיצה אישית. ” מעולה”  אמרתי וכבר בחרתי את הדמות שאני רוצה לשחק איתה.

זהו. התחלנו. אני לא אפרט יותר מדי על המשחק, אני רק אגיד, יש דמויות, יריבים, רובים, שיקויי ריפוי, ומי שמת, ההולוגרמה שלו נסחפת לתוך רחפן.

הדמות שלי נחתה בתוך יער, והדמות של איתי נחתה צמוד אליי. “תלך אחרי” אמרתי והתחלתי להוביל אותו למחסן שהיה בו נשקים וכמה כלי רכב. הלכנו לשם, אספנו את הנשקים, והשיקויים שהינו צריכים, תפסנו רכב והתחלנו לנסוע למרכז המפה.

“עצור!!” אמר לי פתאום איתי, “אני רואה מישהו”. עצרתי. ירדנו מהרכב והתחלנו ללכת ביחד לכיוונו. “תיקח אתה את הסניפר, ואני אקח את השוטגן” אמרתי לאיתי. אלו שני שמות של רובים. התחלנו לירות, עברו כמה שניות והרגנו אותו. כשהתקרבנו אליו ממש יכולנו לראות את ההולוגרמה שלו.

 אבל אז קרה משהו מוזר. במקום שההולוגרמה תיסחף לרחפן היא החלה לגדול ולגדול וממש ראינו את כל המסך גדל ומתפשט על כל החדר. לא האמנתי, יכול להיות שעכשיו אני נשאבתי לתוך משחק הפורטנייט יחד עם איתי? הסתכלתי סביב, וראיתי את כל העולם של הפורטנייט מסביבי. הבטתי אל איתי, שגם נראה המום בדיוק כמוני. “אתה גם רואה את זה?” שאלתי. אחרי כמה שניות הוא התאושש ואמר:” אני בהחלט רואה את זה!!”  

איתי ממש התחיל לשמוח ולצרוח בשמחה:” נשאבתי למשחק פורטנייט!!” הבטתי למטה וראיתי שמחסן הנשקים שלי נשמר בדיוק כמו שהוא היה. שמחתי. זה ממש מגניב להישאב לתוך משחק מחשב, ובטח המשחק מחשב שאני הכי אוהב. אז החלטתי להנות. אמרתי לאיתי שיבוא איתי ונסע על אופנועי הים.

ואכן, איתי ענה לי בחיוך:” איך אנחנו תמיד חושבים על אותו דבר?!?!”  כל אחד לקח אופנוע והתחלנו להנות. לא חשבנו שמה שקרה לנו עכשיו יכול ממש להיות סכנת חיים. כן, זה היה משחק מחשב, אבל אנחנו נסחפנו אליו, ואם נסחפנו אליו אז בהחלט קיים סיכוי שגם נמות בתוכו. אז עשינו תחרויות, משחקים, וכל מיני דברים שלא היה אפשר לעשות במציאות.

אבל מציאות כזו או אחרת, פתאום תקפה אותי חרדה. כנראה רק עכשיו הבנתי מה הייתה הסכנה של ההיסחפות הזו  “אם באמת אנחנו במשחק פורטנייט אז יכול להיות שנמות וההולוגרמה תשאב לתוך לרחפן?” אמרתי בדאגה לאיתי, והוא ענה לי, בנימה של מי שהבין רק עכשיו שהוא בסכנת חיים: “אולי, אבל היה סיכוי אחד ודרך אחת לא למות: לנצח.”

ונראה לי, שעל הסיכוי הזה אף אחד מאיתנו לא היה מוכן לוותר.

הסתתי את מבטי לאיתי ואמרתי שאנחנו צריכים לפתח אסטרטגיה כדי לנצח. הוא הינהן ואז הבנתי שכנראה גם הוא הבין את גודל הבעיה. התחלנו ללכת למרכז המפה, כדי להיפגע כמה שפחות מהסופה שגדלה עם התפתחות המשחק. ואז, קרה הדבר האחרון שהיה חסר לי. שמעתי יריות. יורים עלינו. לחרדתי, ראיתי שאיתי כבר נפגע מכדור.   לא ידעתי מה לעשות ברגע הזה. חשבתי לעצמי שאולי בכלל לא יקרה כלום אם נמות וסתם נחזור לסלון הגדול והרחב של איתי.

 אבל אולי אנחנו כן נמות ונישאב לרחפן. אבל חשבתי לעצמי במאית שנייה שלא כדי לקחת סיכון על החיים שלנו. וידעתי שכן, יש לנו סיכוי לנצח ולהישאר בחיים. נכנסתי מיד לפעולה והתחלתי לירות עליהם. בדיוק מה שאיתי גם עשה. סמכתי על עצמי, ולכן צעקתי לאיתי: “תברח. תשאיר את זה לי.”

 ברוב הפעמים איתי היה מסרב להשאיר אותי לבד, אבל הוא כנראה הבין את זה. לא הפסקתי לירות, ואז, לשמחתי הרגתי את היריב שלנו. יש! צעקתי. רצתי חזרה לאיתי וראיתי ששוב ירו עליו. הוא גסס, אז מיד ריפאתי אותו ואמרתי תודה לאלוהים שלקחתי שיקויי מרפא.

“זהו, נשאר מישהו אחד.” אמרתי לאיתי. הוא קם על הרגלים, ולשמחתנו גילינו שהיריב האחרון פוצץ את עצמו במקום תיבת אוצר. נתתי כיף לאיתי ואכן תוך כמה שניות נפלנו חזרה לחדר שלנו. “לא נגענו בהמבורגרים אפילו” אמרתי. התיישבנו על הספה וכל אחד לקח המבורגר. לקחתי את השלט ואיתי אמר לי: “אולי עדיף שנראה סדרה הפעם” ושנינו צחקנו…