זה היה היום האחרון שלנו בחופשה הקצרה עם כל המשפחה לכבוד את יום הולדת ה-100 של הסבתא שלי בפריז. אני, אמי, אחיותיי, סבתי ודודה שלי, טיילנו במדרכות הקטנות בּרחבות של פּריז, כּדי לעשׂות קניות.
מצאנו קניון עם שמלה יפה בחלון הראוה אז החלטנו לעשות קניות בקניון. אחותי הסתובבה וראתה קרוסלה חמודה בתוך הקניון וביקשה מאמא שלי ללכת עליה. אחרי שהלכנו עוד קצת בחנות, עמדנו בשערי הקרוסלה.
המפעיל ביקש מאמי בצרפתית כסף כדי לשלם על הנסיעה. כשאמא שלי חיפשה את הארנק שלה בתיק, היא התחילה להבין שׁהארנק לא שם. הארנק היה כל כך חשוב, שכן היו בו הדרכונים שלנו.
אמא הסתכלה מבולבלת, לתוך העגלה שבה ישבה אחותי הצעירה, אך ללא מזל. סבתא שלי הציעה, שנחזור על עקבותינו, אז עשינו בדיוק את זה. חזרנו על עקבותינו, כדי לראות אם נוכל למצוא את הארנק עם הדרכונים.
שאלנו את כל המוכרים אם הם ראו ארנק יפה עם ורדים עליו. הם אמרו שלא ראו, אבל הם ישמרו על המשמר.”
אמי הייתה מודאגת מאוד, כי כל חמשת הדרכונים שלנו היו בארנק והייתה לנו טיסה ב-1:00 לפנות בוקר כדי לחזור לניו יורק.
התקשרנו לאבא שלי שהיה במלון, הוא אמר שצריך ללכת לשגרירות האמריקאית לקחת דרכונים חדשים מיד.
קפצנו למונית ופגשנו את אבי בשגרירות האמריקאית. האבטחה עשתה לנו בעיה, הבעיה הייתה שאבא שלי הביא איתו את כל חומרי העבודה שלו, מחשבים, טלפונים וכו’ למקרה שתהיה המתנה ארוכה בשגרירות האמריקאית.
אחרי שישבנו שעה אחת בכיסאות הלא נוחים ואחרי שהתאחדנו עם אבי, שמענו קול ברמקול שאומר: “נמצאו חמישה דרכונים, אם חסרים למשהוא, נא לבוא לשולחן”
אמי רצה אל השולחן והאישה אמרה לה שיש חמישה דרכונים אמריקאים, שנמצאו על ידי רוקח בבית מרקחת קטן. רצנו לקחת מונית. כשחזרנו לרחובות הקרים של פריז, הגענו והרושם הראשון שלנו מהחנות היה שהיא קטנה ומוזנחת, אבל מאוד נעימה וחמודה. הרוקח היה מאוד נחמד, והוא זיהה מיד את פנינו מהדרכונים.
הוא סיפר לנו שהגנב, שלקח את הארנק של אמי, הוריד את הדרכונים בבית המרקחת בתקווה שיוחזרו. נראה שהוא בחר בבית המרקחת הזה כי לא היו מצלמות, אבל הוא החזיר רק את הדרכונים, לא את הארנק. היינו אסירי תודה לרוקח ולגנב, אבל הכי חשוב להשם
