הדרך לסבתא

הבוקר, ביום ראשון של חנוכה יצאנו מוקדם מהבית לסבתא שלי
כל הדרך התרגשתי.
כבר שנה וחצי שלא ביקרתי בבית של סבתא שלי, שגרה בגבול הצפון.
מהבית שלה אפשר לראות את לבנון.
אני אוהב את הבית של סבתא כי יש לי זמן לשחק באייפד ובקיץ ללכת לבריכה, לאכול
תפוחים מהעץ וללכת לאגם החי.
הרבה דברים השתנו בקיבוץ מאז הפעם האחרונה שהייתי בו.
כמו בפינת החי שאין שם חיות בכלל. אמא שלי זוכרת שכשהיא הייתה ילדה פינת
החי הייתה המקום הכי שוקק ומלא חיים בקיבוץ ועכשיו נשארו שם רק ברווזים שהיו
מאוד רעבים כשהגענו לבקר. עכשיו כל הכלובים היו ריקים. סבתא שלי סיפרה לנו
שלקחו את החיות והעבירו אותם למקומות בטוחים יותר בזמן המלחמה, וככה יוכלו
לטפל בהם ולשמור עליהם אבל עכשיו עדין לא בטוח שהם יוכלו לחזור.
גם הכניסה לקיבוץ השתנתה. כדי להיכנס לקיבוץ היינו צריכים ליסוע מסביב בדרך
נסתרת ובכניסה עמדו חיילים.
אבל הדבר הכי מפחיד שהשתנה הוא שבתוך הקיבוץ היו מלא יריות בקירות של
הבתים. יש מקומות שרופים ממש ליד הבית של סבתא שלי שנפלו עליהם טילים.
איזה נס שהבית של סבתא שלי נשאר שלם. )למרות שגם אם היה נופל טיל על הבית
שלה היא היתה מנקה את הכל ומסדרת ממש מהר ולא היינו שמים לב(.
בערב שהיינו אצל סבתא שלי הדלקנו נרות חנוכה ואכלנו פנקייקים. אפילו אח שלי
היה איתנו והגיע מהצבא. זה היה כמעט כמו שזכרתי את זה. כמעט כמו פעם. זו גם
הסיבה שכל כך התרגשתי היום בדרך, כי סבתא שלי חזרה סוף סוף הביתה.
רק שעכשיו עדין יש מלחמה ובקיבוץ עדין רק מעט אנשים חזרו הביתה.
אני מתפלל שהמלחמה תיגמר ושכולם יחזרו הביתה בשלום.