נסיעה אחת ארוכה, מקרית שמונה ועד תל אביב. מזוודה גדולה ומכונית עמוסה עד אפס מקום. רק כמה ימים אחרי שמחת תורה ולמרות כל הטנקים בדרכים עוד לא הספקתי להבין שמתנהלת פה מלחמה. אמא אמרה שנוסעים לכמה ימים ובינתיים קצת אהבתי את הרעיון שלא חוזרים ללימודים.
חניון מלא מכוניות עמוסות ציוד, קצת דומות לשלנו. ילדים והורים שנראים מבולבלים. הגענו למלון ואני עדיין בכלל באווירה של חופשה. “במקרה של אזעקה..” שמעתי את הפקיד מהקבלה אומר לאבא וכנראה שמהנקודה הזו בראש שלי קצת השתנתה התמונה.
אני מודה שבהתחלה הצלחתי להנות. שלושה ארוחות ביום במלון, משחקיה מהנה וחוויות טובות. כנראה שבשלב מסוים הבינו שהמלחמה הזו תמשך זמן רב יותר ממה שהאמינו ולכן הודיעו לי שמחפשים לי מסגרת לימודים זמנית.
באותו הלילה לא הצלחתי לעצום עין. כיתה אחרת? כיתה זמנית? אולי הילדים שם בכלל לא יאהבו אותי? ומה עם המורים? איך בכלל נכנסים לכיתה אחרת מבלי לדעת מתי בכלל נעזוב ונחזור לבית שלנו אי שם בצפון הרחוק?
“יואב, בן שתים עשרה”, עניתי למורה כשביקש שאציג את עצמי מול כל הכיתה. התיישבתי במקום פנוי בו המורה בחר שאשב וכך התחיל לו יומו הראשון בחיי השגרה הזמניים שלי.
שבועיים חלפו. שיעורים בלי הספרים שיש לכל האחרים, לומד להכיר את שמות המורים ומנסה להשתלב בהפסקות. הצלצול קטע את שיעור מדעים וכל התלמידים רצו לכיוון מגרש הכדורסל. בדרך למגרש, בזמן שאני מנסה להגביר קצב ולרוץ עם כולם שמעתי את יונתן פונה לדוד מחייך ואומר: “הייתה מסיבה ממש כיפית אתמול!” ודוד החזיר לו כיף והמשיכו יחד לרוץ.
במהלך המשחק שמעתי עוד ילדים מדברים על המסיבה. האמת שלא שאלתי דבר אבל רציתי רק לחזור לבית הזמני שלי ולשכב על המיטה בשקט. ידעתי שלאמא לא רציתי לספר דבר כי חששתי שהיא תכעס נורא ואולי תנסה לדבר ולשאול, דבר שהיה מביך אותי נורא.
מאותו היום בכל בוקר הייתי נכנס לכיתה, מתיישב במקומי ולא קם עד הצלצול האחרון. יום יום הייתי יושב עם מחברת חלקה ועפרון משרטט ומחשב. ראיתי איך בכל יום ילדים התאספו סביבי כדי לנסות לראות מה אני עושה אבל לא הסכמתי לשתף אף אחד עד התוצאה המושלמת.
יום אחד ביקש המורה מכל ילד בכיתה להציג כשרון או כל דבר מיוחד שירצה לשתף בו. מיד הבנתי שזה הזמן לו חיכיתי.
כשהמורה נתן לי את הבמה, חיברתי את המחשב שלי למקרן והצגתי בפני הכיתה את הפרוייקט שלי בחודשים האחרונים – משחק מחשב מופלא שנקרא “הדרך חזרה הביתה”.
תלמידי הכיתה כל כך התפעלו והתרגשו והמשחק הפך להיות להיט גדול. חברים הזמינו אותי לביתם וכמובן ששמחתי להגיע ולהתחבר לחברים חדשים שגרמו לי להרגיש הרבה יותר בבית גם כשאני כל כך רחוק מהבית.
במשחק המחשב המיוחד שלי לקחו חלק חיילים גיבורים, אפילו מאות אלפי מבוגרים וילדים מפונים, דרכים לא פשוטות וקרבות אבל הסוף תמיד היה טוב ושמח.
כל שנותר לי הוא לחלום שהמשחק הצבעוני והדמיוני יתגשם גם במציאות ושהדרך חזרה לצפון היפה והבטוח תהיה קרובה מתמיד.
