06/01/25
הדלת הירוקה
מאת לביא חברוני
היה זה יום רגיל, לא מיוחד מידי. יום שימשי, עם מעט עננים. יום כזה שאף אחד לא מצפה ממנו לכלום.
יצאתי מהבית וגם הבוקר, כמו כל בוקר, תבור, אחי הקטן ואני התווכחנו מי יזמין את המעלית ומי ילחץ על הקומה. בסוף כדי לקטוע את הוויכוח על הבוקר, אבא ציווה: “לביא, אתה תזמין מעלית ותלחץ על כפתור הקומה המבוקשת”. תבור בכה ורטן, אז ויתרתי לו. עליתי לרכב יחד עם אבא ותבור ונסענו לבית הספר ולגן.
כשהגענו לבית הספר, בירכתי את חיים השומר בבוקר טוב ונכנסתי דרך השער הירוק. התקדמתי לכיוון הכיתה וראיתי קיר ירוק. היה זה הקיר הרגיל שראיתי כל הזמן, אבל היום ראיתי בו משהו שונה. ראיתי דלת ירוקה, קטנה, שמאוד קשה להבחין בה. תהיתי לעצמי, האם היא תמיד הייתה שם? או שהיא הופיעה משום מקום?
פתחתי אותה, נכנסתי ואמרתי: “אוף, הלוואי והייתי בחוף הים”. פתאום מצאתי את עצמי בתוך הים, שוחה. ואז כשאמרתי עוד משהו שממש בא לי, פתאום הייתי באותו מקום שאמרתי. לפתע הבנתי, שכל מה שאני אגיד, יתגשם. אמרתי, “הלוואי והייתי חוזר לבית הספר” ופתאום ראיתי את עצמי נמצא בשיעור “רובוטק” של יום ראשון. נהניתי בכיתה, עד שנשמע הצלצול להפסקה.
חיכיתי שכולם ילכו ונכנסתי לדלת. הפעם, ראיתי משהו אחר. לא פורטל או משהו כזה. הרגשתי כאילו אני בתוך כל הסרטים מחוברים ביחד. ראיתי שם את בוב ספוג, את ספיידרמן, את שלמה המלך ואפילו את יערה רשף נאור מ”מרבד הסיפורים”, זו שמספרת כל לילה את הסיפורים שאני שומע, לפני שאני הולך לישון. ואז פתאום אמרתי שאני רוצה להיות בתוך המשחק מיינקראפט ובין רגע, כמו פורטל, הייתי בתוך מיינקראפט. בניתי ארמונות במיינקראפט. הקמתי אקווריום ענק של דגים, ריחפתי לי ממקום למקום ופתאום ראיתי בית ספר עם שלט גדול ובו כתוב “ברוכים הבאים לבית ספר ביל”ו”.
נכנסתי לבית הספר הזה וראיתי שהוא נראה בדיוק כמו במציאות. הלכתי לכיוון הכיתה שלי, אבל הפעם לא ראיתי את הדלת הירוקה. חשבתי לעצמי, אולי אינני רואה אותה בגלל שאני במיינקראפט? נכנסתי לתוך הכיתה וראיתי קיר ירוק – אבל הפעם הוא היה בתוך הכיתה שלי.
בכיתה לא היה אף אחד מהחברים או המורות. בית הספר נראה נטוש. פתאום תקף אותי געגוע לעולם הרגיל שעזבתי. התגעגעתי לחברים. התקדמתי עוד קצת בתוך הכיתה ונזכרת בקיר הירוק. חזרתי לנקודת ההתחלה בה התחלתי במיינקראפט. ראיתי את אותו הפורטל שבעזרתו הגעתי למיינקראפט.
נכנסתי לפורטל הזה ובשנייה אחת אחרי, מצאתי את עצמי בתוך שיעור ספורט יחד עם החברים והמורה דנה. כשהסתיים השיעור, הלכתי שוב לחפש את אותו קיר ירוק, אבל לא ראיתי – לא את הדלת ולא את הקיר.
לפתע התעוררתי והבנתי שכל מה שקרה, קרה בתוך הראש שלי בחלום בלילה. התעוררתי משנתי, התאוששתי. הצצתי בשעון וגיליתי שאני מאחר לבית הספר. קמתי והתארגנתי בזריזות. הייתי נורא סקרן. רציתי לבדוק אם הדלת עליה חלמתי, באמת נמצאת שם באותו המקום.
כשהגעתי לבית הספר, נכנסתי לכיתה וכולם שאלו אותי “למה איחרת?”. עניתי לכולם את אותה התשובה – היה לי חלום מוזר בלילה. אפשר לומר שהוא היה גם קצת סיוט. אמרתי לעצמי בליבי שאני מקווה שהחלום הזה לא יקרה לי שוב.
במציאות לפעמים יש ויכוחים בין חברים. דברים לא נעימים שקורים, אכזבות או כעס. אבל המציאות תמיד עדיפה יותר מהכול. זה נעים לברוח אל עולם דמיוני, אבל העולם הזה גם היה שומם ונטוש. ולכן הבנתי, שגם אם לפעמים לא הכול מסתדר בדיוק כמו שרוצים, המציאות היא המקום שבו יש משפחה, חברים, רגעים יפים ושום עולם דמיוני לא יכול להחליף את זה.
