באותו הבוקר קמתי מזועזעת והיה לי כאב ראש כאילו מישהו הכה אותו בפטיש.
כשירדתי במדרגות, מוכנה לבית הספר, הסתכלתי על עצמי במראה ונראיתי חיוורת. הנחתי שזה סתם יום רע, או שזה בגלל הסיוט שחלמתי. אמרתי להורים שלי שכואב לי הראש והם הכריחו אותי לקחת כדור. אני שונאת כדורים. הם חונקים אותי. לא לקחתי כדור ובבית ספר הצטערתי על כך. לא הצלחתי להתרכז בלימודים ונרדמתי באמצע השיעור. קמתי למשמע הצלצול של ההפסקה ורציתי לצאת לנשום קצת אוויר. כשירדתי במדרגות, שהרגישו כאילו הן זזו, הרגשתי שהכול נעשה מטושטש בתוך מוחי. כשהגעתי אל הדשא הסינטטי פשוט עמדתי שם. לא עשיתי כלום. חיכיתי למשהו שלעולם לא יגיע. כמה דקות אחרי עמידה ממושכת התעייפתי והלכתי לספסל הוורוד בפינה. נשכבתי עליו ופתאום הכול נעשה שחור.
התעוררתי מתחת לקיר לבן ומשום מה הייתי רטובה. קמתי ופתאום כאב הראש חדל. מאחוריי הייתה מגלשה ירוקה וארוכה, שלא ראיתי את סופה. שמתי לב שאני לבושה בלבן. ברקע התנגנה מוזיקה מרגיעה. החלטתי להתקדם לחדר הבא, שהיה כולו גם כן לבן, אך בו הייתה בריכה קטנה, שנראתה עמוקה נורא. ניסיתי לטבול את רגלי בתוכה וההרגשה הייתה מוזרה ולא בטוחה. ויתרתי על להיכנס לתוכה והמשכתי לחדר הבא. כשנכנסתי לתוכו, שמתי לב לשלט מנייר רטוב על הרצפה שעליו היה כתוב: “”Welcome to backrooms באותיות גדולות ומרוחות. מוזר. החלטתי להתקדם לחדר הבא. מולי היה חדר מואר וגדול, עם עמוד לבן מרוצף מסביבו מסתלסלות מדרגות שמובילות למעלה. מסביב לעמוד היו מלא מים. החלטתי לנסות לעלות במעלה המדרגות. טבלתי את רגליי עמוק בתוך המים והלכתי הכי מהר שאני יכולה. הגעתי למדרגות ועליתי בהן. אחרי עלייה ממושכת של כמה דקות, הגעתי לסוף המדרגות. מולי היה עוד חדר, שונה מהקודם. היו בו הרבה חלונות ללא פתח חוץ מפתח אחד אשר הנחתי שהוא בוודאי מוביל לחדר הבא. מיותר לציין שהוא היה מלא מים. וידאתי בעזרת ידי מה היה העומק של המים. הרגשתי את הרצפה. הלכתי עד לפתח ההוא, שמסתבר שהיה סוג של מגלשת מים.
התגלשתי עד שהגעתי לחדר אחר. הייתה בו בריכה גדולה , הבחנתי שהמגלשה שהתגלשתי בה נעלמה. בחדר לא הייתה שום דלת, אז חשבתי שבטח בתוך הבריכה העצומה בגודלה יהיה משהו. נכנסתי והמים סחפו אותי למטה. לא הצלחתי לנשום! ניסיתי להיאבק במים אך ללא הצלחה. שקעתי עמוק ואני חושבת שהתעלפתי.
קמתי מתנשפת במיטה שלי. ראיתי את החדר שלי: המנורה, הבובה והבושם שלי עדיין מונחים על השולחן. “זה היה רק חלום,” אמרתי לעצמי ונרגעתי.
היה לי קר ולא הבנתי למה. הייתי מכוסה עם שמיכה. כשנגעתי במכנסיים שלי פעימות הלב שלי נעצרו. הם היו רטובים. רטובים לגמרי. נגעתי בחולצה. גם היא הייתה רטובה. “לא ייתכן…” אמרתי לעצמי בזמן שקמתי להדליק את האור. כשהדלקתי את האור נוכחתי לדעת שהייתי עם בגדים לבנים.
זה לא היה חלום…
