ביום חורפי אחד בממלכה רחוקה, כל אנשי הכפר היו בבתיהם.
מטר כבד מנע מהתושבים מלצאת מחוץ לביתם. רק איש אחד היה בחוץ, העני חסר הבית.
העני היה מקבל אוכל מאנשים נדיבים שהיו עוברים ברחוב ופותחים את ליבם. אך היום? לא, היום כולם היו בביתם מכורבלים בשמיכותיהם, ומרוב הקור לא קמו ממיטותיהם לקולות דפיקות בדלת.
והעני נותר בודד ורעב.
ללא אוכל ומחסה, העני חיפש מקום יבש בקור המתפשט. הוא היה גם קצת בודד מסתובב בגשם, וכדי שלא יתקרר, לקח את שמיכתו הדלה וישן מתחת ללוח המודעות.
כשהעני התעורר, בטנו הציקה לו, ברד מקפיא ירד מן השמיים והשכנים היו עוד בביתם החמים והנעים.
העני היה נואש, קפוא מקור ורעב.
לאחר שעות ארוכות של כאבים מרוב רעב, ראה העני שדה פתוח במרחק, הוא קם ממקומו והחל לצעוד לאט אל עבר השדה. עם הגיעו לשדה ראה שהוא מלא בעצי פרי. בשקט בשקט, קטף העני תפוח אדום וגדול, והתחיל לאכול במהירות, תחושת שובע פשטה על גופו של העני והוא אכל את התפוח כאילו אין דבר יותר טעים ממנו.
אך למזלו הרע, ראה שכנו של בעל השדה את מעשיו והוא צלצל למשטרה, “יש כאן גנב!” צעק האיש לתוך טלפון החוגה שלו, “יש גנב!” העני נבהל והחל לרוץ במהירות רבה ולא הסתכל אחורה. “אין מה לעשות ” חשב העני העצוב בליבו. “יכולתי להתעלף או למות מרעב. הייתי חייב לעשות את זה. יש להם מספיק, רק רציתי לאכול, זהו זה, רק לאכול!”
העני עוד רץ אך זה לא עזר ולפתע הגיעו מולו שישה רכבי לוחמים עם רובים. “בוא לכאן, הסגר את עצמך! אנו לא רוצים לנקוט בצעדים קשים! אז בוא!” צעק קצין הלוחמים ברמקול שלו.
העני הלך אליהם בידיעה שהוא נכנס לכלא.
השמועות היו שקשה מאוד בכלא, אך לעני לא הייתה ברירה והוא הלך לארמון המלך כדי שהוא ישפוט אותו ויגיד לו מה יקרה לו.
המלך ישב בכיסאו המפואר והסתכל על העני בחומרה.
“מה הסיפור?” שאל המלך את העני, והעני סיפר לו את הכול.
שרי המלך הציעו לשלוח אותו לכלא, כדי שלא יעשה זאת שוב.
המלך אמר “בסדר, קחו אותו מיד!” “לא!” צעק העני. “לא הייתה לי ברירה! הייתי יכול למות! תרחמו עליי! אין לי כסף למחסה והאנשים לא פתחו את דלתם אליי!” צעק כשזולגות דמעות צער וכאב מעיניו.
“מה אתם הייתם עושים? לוקחים תפוח קטן רק כדי לחיות או שהייתם מחכים בסבל ומתעלפים כדי לא לקחת תפוח קטן?, לא עשיתי דבר רע! רק רציתי לחיות! והאנשים לא ניסו אפילו לעזור לי! אני אדם טוב! אבל.. רק.. רק נואש!”
המלך שמע את דבריו והבין לליבו. “שחררו אותו מיד!” ציווה המלך את לוחמיו. “אני מצווה עליכם לתת לו שק של כסף אחד, כדי שיהיה לו מחסה והוא לא יצטרך להיות בחוץ ורטוב מגשם.” אמר המלך.
העני ההמום והמרוגש אמר ” ת.. תו.. תודה !”
“הכול שלך!” אמר המלך בחיוך.
העני המשיך והודה למלך. עד יומו האחרון.
המלך הבין שגם גנבים יכולים להיות רק אנשים טובים. גם אם הם גונבים, הם אולי רק מסכנים.
