הגמל המפחיד
כתב: נתנאל אלמקייס בארי
שלום, קוראים לי בני, אני רוצה לספר לכם סיפור קצת מפחיד.
תדעו לכם, אני ילד ממש גדול, אני כבר בכיתה ה’. הסיפור הזה בעצם קרה שהייתי בגן חובה. אני נחשב ילד ממש חמוד, אני חי אורח חיים דתי, אני שומר תורה ומצוות.
הסיפור קרה אי שם בשנת תש”פ לפני כחמש שנים.
עכשיו אתחיל את הסיפור…
היה זה יום יפה בו נסענו לאילת בקיץ. הדרך הייתה ארוכה מאוד, כשלוש שעות. אחי הקטנים נרדמו כמחצית מהדרך ואני ישנתי כשעתיים. בעצם, לא ראינו את רוב הדרך כי ישנו.
בבית המלון חיכינו לכרטיס של החדר ובינתיים השתעממתי מאוד…
והנה סופסוף הגיע הרגע וקיבלנו את הכרטיס. החדר היה מאוד יפה, הייתה בו טלוויזיה ענקית עם שלטים השייכים למשחקי מחשב משוכללים. המיטות היו רכות עם כריות קשיחות ושמיכת פוך ענקית וחמה. הייתה שם כספת שיכולנו לפתוח ולקבוע לה קוד משל עצמנו. תתפלאו לשמוע אבל בכספת חיכו לנו שוקולדים מפנקים.
החופשה הייתה מלאה בדברים מהנים. הלכנו לסרט בקולנוע, בילינו זמן רב בבריכה ובים, אכלנו במסעדות אוכל מפנק ואפילו קיבלנו שובר מתנה על כך שהיינו אורחים מאוד מנומסים. ויצאנו לדרכנו בשמחה כשאנו חושבים כבר על החופשה הבאה.
אבל בתוך כל הטוב הזה היה אירוע מאוד מפחיד.
יצאנו לדרך חזרה הביתה, השמש כבר שקעה והחושך התחיל. באמצע הדרך היה שלט “זהירות גמלים חוצים” לאחר דקות ספורות של נסיעה ראינו שלט נוסף דומה ואחריו עוד אחד ועוד. בשלט השישי ראינו מרחוק לא רק שלט, אלא גם גמל. כאשר התקרבנו, אבא שלי שנהג באותו הזמן עצר הכי קרוב שניתן מתוך סקרנות לראות גמל מקרוב. הבעיה היא שהגמל פתאום, באופן מפתיע ולא צפוי הרים את רגלו על המנוע של הרכב.
כן כן זה היה האירוע הכי מפחיד שקרה לי. הרגשתי שאנחנו בתוך מדבר בלתי מנוצח, שלא ניתן לעבור בו בבטחה. אם במקרה מישהו מנסה לעשות את זה הוא בטוח יפגע ממש. ואז הגמל עלה גם עם הרגל השנייה ודרך על המנוע. הוא המשיך להתקדם כאילו הוא לא מוחץ את הרכב ואנחנו בתוכו. שניה לפני שהרגשנו שאנחנו נמחצים, צעקנו שמע ישראל וביקשנו מהשם שיציל אותנו. בדרך נס הצלחנו לצאת מהאוטו אל המדבר הגדול ורצנו הכי רחוק שאפשר, רצנו עד שנגמר לנו האוויר.
הכול היה שקט מסביב, חשוך ומפחיד ולפתע שמענו קולות מסוכנים, זאבים, כלבים, קולות לא מוכרים וחושך סמיך וגדול, רק הכוכבים מעל נצנצו…. מזל שעל צווארי נשארה המשקפת המשוכללת שניתן לראות בעזרתה בלילה. המשקפת שאימא קנתה לי בקניון באילת. הסתכלתי דרכה וראיתי שהגמל המפחיד עבר והמשיך לדרכו. התבוננתי היטב וראיתי שהבגאז’ לא נמחץ, אמרתי לאבא שאולי נצליח לחלץ את האוהל ממנו על מנת להעביר את הלילה עד שיגיע הגרר וזאת כדי לא להמשיך את הדרך הארוכה ברגל ובחושך.
וכך היה. האמת שבלילה לא ממש הצלחנו להירדם, הרי כאן אין מיטה רכה ושמיכה מפנקת, וגם הטלוויזיה הענקית נשארה במלון ומעבר לכל זה הקולות המפחידים לא פסקו…
בסוף, העייפות ניצחה ונרדמנו ולפתע זרחה השמש ולמרות התשישות התעוררנו לקולות הגרר שבא לחלץ אותנו ואת הרכב המעוך.
הדרך ארכה כחצי שעה והגענו הביתה. למחרת עשינו מסיבת הודיה ענקית ובירכנו “הגומל”. אין כמו בבית! סוף טוב הכל טוב!
ילדים, תזכרו כמה טוב להאמין בהשם, הוא תמיד עוזר לילדים טובים ושומר עלינו מכל משמר.
סוף!
