זה התחיל בבוקר יום חמישי. היום הראשון שלו בבית הספר החדש.
דניאל החזיק חזק את הילקוט שלו ועמד ליד שער בית הספר.
הכול הרגיש לו גדול ורועש מדי. ילדים רצו, צחקו ודיברו, והוא הרגיש קטן ושקט ביניהם.
דניאל נכנס לכיתה והילדים הביטו בו. הוא הסתכל סביב, חייך חיוך קטן והלך להתיישב באחד השולחנות האחוריים. השולחן לא היה שלו, הכיסא לידו היה ריק, והקירות היו מלאים בציורים שהוא לא הכיר. המורה חייכה אליו ובירכה אותו בפני הילדים.
במהלך השיעור הוא הקשיב לדברי המורה, כתב במחברת והביט סביבו. כשהמורה ביקשה מהילדים לעבוד בזוגות, דניאל קיווה שמישהו יפנה אליו, אבל הוא נשאר לעבוד לבד.
כשהצלצול להפסקה נשמע, דניאל חשב שאולי עכשיו יהיה יותר קל.
בחצר הוא ניגש לכמה ילדים ששיחקו בכדור.
״אפשר לשחק איתכם״? הוא שאל בקול שקט.
אחד הילדים משך בכתפיים ואמר, “אנחנו כבר קבוצה”.
ילד אחר צחק ואמר, “לך תשחק במקום אחר”.
דניאל התרחק וישב ליד הגדר. הוא הביט בנעליים שלו והרגיש כאילו אבן קטנה וכבדה מונחת על הלב שלו. הוא ראה ילדים משחקים, נופלים, קמים וצוחקים.
והוא רק התגעגע לבית הספר הישן שלו, לחברים שהכיר ולתחושה שהוא שייך.
כשחזר הביתה באותו היום, אמו שאלה אותו איך עבר עליו היום הראשון אבל דניאל היה כל כך עייף ועצוב, שהוא עלה לחדרו בלי לענות.
הוא נשכב על המיטה, חיבק את הכרית ועצם את עיניו.
“הלוואי והייתי גיבור-על״ הוא לחש. ״אולי אז לא הייתי מרגיש ככה״.
דניאל נרדם וחלם חלום.
בחלום הייתה לו גלימה אדומה ועל החזה שלו הופיע סמל של לב.
הוא גילה שיש לו כוח מיוחד:
הוא יכול לגרום לאנשים להרגיש את מה שילדים אחרים מרגישים בלב.
הוא חזר להפסקה בחצר בית הספר. כשהילדים שוב לא קיבלו אותו, דניאל הפעיל את הכוח שלו.
פתאום כולם עצרו.
“אני מרגיש לבד״, אמר אחד הילדים.
“זה כואב״, הוסיפה ילדה אחרת.
“אני לא רוצה להיות שקוף״ אמר ילד נוסף.
דניאל הסתכל עליהם ואמר בשקט: “ככה אני מרגיש״.
הילדים שתקו.
“לא חשבנו שזה ככה״, אמר אחד מהם.
“סליחה״, אמרה ילדה אחרת.
“בוא תשחק איתנו״, אמר ילד נוסף, ניגש אליו והושיט לו יד.
דניאל חייך, והרגיש שהאבן הקטנה שהכבידה על ליבו כבר לא שם.
כשהוא התעורר משנתו , הגלימה כבר לא הייתה שם, אבל משהו בלב שלו הרגיש שלם יותר.
בבוקר שלמחרת, בהפסקה, דניאל עמד בצד החצר.
לידו עמד ילד אחר, שקט בדיוק כמוהו, עם תיק גדול מדי ועיניים שמביטות ברצפה.
“רוצה לשחק איתי?” שאל דניאל.
השניים החלו לשחק בכדור ולאט לאט ילדים נוספים הצטרפו אליהם.
פתאום החצר נראתה אחרת- צבעונית יותר, שמחה יותר.
דניאל הבין משהו חשוב באמת:
הוא לא היה צריך להיות גיבור-על כדי לשנות את היום שלו. ולא צריך כוחות מיוחדים כדי להיות גיבור.
לפעמים, הכוח הכי גדול נמצא בנו והוא לראות את האחר, להושיט יד ולשנות את היום של ילד אחר.
ומאותו יום בלי שאף אחד שם לב,
הגלימה של דניאל, זה שאף אחד לא ראה-
זרחה בליבו כמו של גיבור על.
