בום, קולות נפץ נשמעו, וזכוכיות עפו לכל עבר.
בגטו קראקוב הורגשה המלחמה היטב.
חיילים נאצים הסתובבו בכל פינה, קולות ירי ופצצות היו לשגרת היום בגטו.
המלחמה לא פסחה על ביתם של משפחת זוננבליק שהתגוררה בגטו, וטיל נפל בתוך ביתם, ופגע בשלוימי הקטן.
שמואל צעק בבהלה: “שלוימי נפצע!”
אבא רץ בבהלה לעבר שלוימי, הביט בפצע היטב וחבש אותו בזריזות.
“טוב”, אמר אבא, “אנחנו צריכים לעבור מפה ודי…” אבא לא הספיק לגמור את המשפט ופתאום נשמעה צעקה מקפיאת דם:
“פתחו מיד את הדלת” !דלת הבית נפתחה וקצין גרמני נכנס פנימה שבידו רובה .
“אבאל’ה” לחש שלוימי לאבא. ואבא לחש לו: ” לא צריך לפחד, ה’ איתנו” וצעק לעבר הקצין: “ה‘ אחד. לא תצליחו להשמיד אותנו!“הקצין החוויר, הביט באבא ממושכות, הסתובב והלך משם מיד. “מה קרה אבא? למה הוא הלך פתאום ?” שאל שמואל.
“רגע רגע רגע, האיש הזה מוכר לי, אני לא יודע מאיפה” אמר אבא וחשב לעצמו. “אבא!” צעק שמואל, ואז הוסיף: “זה לא המוכר הזה שאמר לנו שהוא כבר לא יהודי, ואז אמרת לו שאם הוא יהודי הוא תמיד יישאר יהודי?” “נכון! איך לא חשבתי על זה?” מלמל אבא.
“לכו לישון” אמרה אמא ולא הוסיפה לדבר. הילדים צייתו והלכו למיטותיהם עייפים מאירועי היום המסעירים.
למחרת יצאה משפחת זוננבליק להסתובב ברחובות קראקוב ולחפש להם דבר מה לאכול. פתאום התקרב לעברם נאצי וצעק: תרימו ידיים מיד!! משפחת זוננבליק הרימה ידיים והוא אמר: “תסתלקו מכאן!! מי צריך אתכם!? ” הנאצי נתן להם סטירה כואבת מאוד. וצחק צחוק פרוע בקול שנשמע ממש מרושע. ואבא נבהל ואמר: “צריך מהר מאוד לעבור דירה !”
במהלך השבוע אבא היה נראה טרוד מאוד. הוא יצא מהבית וחזר בשעות הערב המאוחרות.
ביום שישי אבא ואמא הסתודדו הרבה זמן בחדרם החשוך. הילדים היו סקרניים.
שבת עברה בנעימים בביתם הקטן של משפחת זוננבליק אבל שמואל הרגיש כל הזמן שמשהו מסתורי קורה בבית.
ביום ראשון, אבא ואמא אספו את כל הילדים בבית. כולם התיישבו בספה הקרועה והצהבהבה ואבא אמר להם: “אתם יודעים שמפולין אי אפשר לצאת נכון? אבל אנחנו נצא מפולין בעזרת מחתרת יהודית.
“מחתרת?!” התפלא שלוימי ומיד שאל : “מה זה?!”
“מחתרת זו מרכז הברחה יהודי שעוזר ליהודים לעלות לארץ.” אמר אבא.
“מתי תהיה הנסיעה?” שאל שלוימי, “ביום חמישי אנחנו נעלה למשאית שתיקח אותנו לאנשים הנוספים שיהיו אתנו ולמדריך הישראלי שילווה אותנו לתחילת המסע!”
“אני כבר מחכה!” אמר שלוימי בהתרגשות.
“אבל אנחנו אולי נתפס!” אמר שמואל בבהלה.
“ששששש אל תפחיד את שלוימי!” אמר אבא בשקט ושמואל הפסיק. חרש חרש הלכו כולם לאכול את ארוחת הצהרים בשולחנם הקטן. אף אחד לא דיבר, כולם היו שקועים במחשבות על המסע הצפוי להם.
ביום שבו אמורה להיות הנסיעה, כבר היו 8 תיקים ו3 מזוודות ארוזות ומחכות שיוציאו אותן ליד דלת הכניסה.
כעבור שעתים בשעה 6:00 דפק מישהו על הדלת 5 פעמים רצופות ולאחר מכן 3 רצופות. אבא הבין שזה המבריח ופתח את הדלת.
בפתח נראתה דמות גברתנית עם כובע גרב ועיניים קטנות.
שמואל רעד מפחד, הוא רצה לצעוק: “לא! אבא! אל תפתח את הדלת! זה איש מוזר מאוד!”
אבל במקום זאת הוא שמר על פיו והשתתק מיד כשהמבריח נכנס ואמר בקול כבד ובפולנית מזויפת:
אבא ענה לו: “כן 6,000 שקל במזומן לכל אחד 1,500.”
“בחורים”! הוא צעק והמשיך: “כולם עולים לאוטו בשקט ובזהירות! אם נתפס זה יהיה סופנו!!!” כל משפחת זוננבליק עלתה על המשאית של הבחור עם הכובע המוזר.
הם נסעו לפחות 7 שעות ואז עצרו בחריקת בלמים שמוישי עף ממושבו ונחת על אבא.
“מה קרה? למה נעצרנו? שאל שלוימי הקטן?”
המבריח היה נראה מוטרד. “למה יש כאן מחסום פתאום, זה לא היה בתכנון?”
במחסום הפתע עמד קצין גרמני כשמבט זועם בעיניו.
“כולם לרדת” צעק.
“התפללו ילדים”, אמר אבא לשמואל ושלוימי. “ה’ אוהב תפילות של ילדים.
אבא ירד מהמשאית לאט ובחשש. הקצין הביט בו, היה נראה שמשהו מתחולל בליבו.
“שוב אתם”? היה זה הקצין היהודי שניסה להפוך לגרמני.
“עברו מהר, פנו ימינה לשביל העפר וכך תגיעו במהירות לגבול. כשתגיעו לארץ הקודש התפללו עליי” ביקש הקצין.
אבא הודה נרגשות לקצין, ועלה במהירות למשאית בחזרה כשהוא נרגש מאוד.
המשאית שעטה לכיוון הגבול, וכשעברו בהצלחה את הגבול לא היה קץ לאושרם.
“אבא, אנחנו בארץ ישראל?” שאלו הילדים.
“לא”, חייך אבא, “עוד ארוכה היא הדרך”.
משפחת זוננבליק המשיכה בדרכה והגיעה לחוף הים.
הם עלו על הספינה בשקט והתחבאו בבטן הספינה. שבוע של הפלגה עבר עליהם.
“לא נגמר המסע!” אמר אבא לשני בניו היקרים “אנחנו צריכים לצאת בעזרת חבלים ולשחות לכיוון החוף! הבריטים שולטים בארץ ישראל והם לא מרשים ליהודים להיכנס! הבנתם אהוביי?”
הילדים הנהנו בראשם ונזהרו כשהם ירדו מהסירה בעזרת החבלים. הם שחו לאט לחוף וראו אנשים. הם פחדו מאוד, ולא הפסיקו למלמל פרקי תהילים.
לאחר מאמץ רב הם עלו לחוף ובהתרגשות אמרו ליהודים: “שלום! אתם בטח גרים פה בארץ הקדושה?”
פתאום שלוימי השתתק ומשך בשרוולו של אבא.
“אבא, הנאצי הגיע לפה! הצילו, הוא רודף אחרינו”.
היהודי-נאצי התקרב לעברם בשקט ואמר: “שלום לכם, כשראיתי את מסירות הנפש שלכם בשביל לעלות לארץ, החלטתי שאני עוזב הכל וחוזר להיות יהודי שלם. אני חזרתי בתשובה ורוצה שתקרבו אותי לתורה! תסכימו?”
“בשמחה” אמר אבא ומאז הם חיו בשלום ובטוב עם האיש הזה שקראו לו דוד וקרבו אותו בתשובה.
סוף
.
