הגירוש מגוש קטיף

ב”ה

הגירוש מגוש קטיף

שכבתי במיטתי והרהרתי בעצב בימים האחרונים:
לא האמנתי שזה קורה לנו!
ככה לעזוב את שירת-הים שבגוש קטיף?!
את הבית שלנו, את בית הספר, את חוף הים…
איך אפשר?!
זה קרה לפני יומיים:

***
אבא ואמא קראו לי ולאחי הקטן גלעד לסלון.
על פני שניהם היתה ארשת של דאגה.
“רבקה וגלעד היקרים שלנו, לפני כמה חודשים שמענו בשורה מעציבה מאוד…” פתח אבא, “ראש הממשלה העלה הצעה…”
בנקודה הזאת אמא התחילה לבכות ואף עיניו של אבא הפכו לחות.
“להתנתק מגוש-קטיף – לגרש את כל התושבים היהודים מהגוש”.
גלעד ואני היינו המומים ושתקנו.
“אנחנו מתפללים שבע”ה זה לא יקרה, וגם פועלים הרבה לשם כך.
אנחנו יודעים שאתם בהלם, ואנחנו רוצים שתדעו שאנחנו לא מתכוונים ללכת בשקט – אנחנו נצא להפגנות, ולא נעזוב את ביתנו עד הרגע האחרון!” אמרה אמא בהחלטיות, ואבא הנהן והמשיך: “אבל בכל זאת החלטנו לספר לכם את זה כדי שתהיו מוכנים לאפשרות שיבואו חיילים וינסו לפנות אותנו בכוח”.
הנהנתי בעצב והלכתי לחדרי.
***
בעודי מהרהרת נשמעה דפיקה בדלת חדרי.
קמתי לפתוח, זו היתה אמא:
“רבקה’לה, אנחנו הולכים להפגנה נגד ההתנתקות. תתכונני”.
הנהנתי והלכתי לנעול נעליים.
כעבור 10 דקות נכנסנו למכונית ונסענו.
כשהגענו קידמו את פנינו צעקות וצבע כתום.
יצאנו מהמכונית והצטרפנו להפגנה.
***
כך נראו גם הימים הבאים – בחשש גדול ובתפילה לה’ שיתבטל הגירוש.
מדי פעם היינו הולכים לעוד עצרות תפילה והפגנות.
***
כעבור כמה חודשים:

קראתי ספר בספה בסלון כשפתאום נשמעו דפיקות בהולות בדלת הבית.
אבא קם לפתוח.
בפתח עמד חיוור ומתנשף חיים – השכן שלנו.
“חיילים נכנסו לישוב והתחילו לפנות בכוח את כל המשפחות!” סיפר לנו בבהלה.
אמא מיהרה להגיש לו כוס מים, ואבא התחיל למלמל פרקי תהילים.
גלעד ואני החלפנו מבטים מבוהלים וחיכינו שאבא ואמא יורו לנו מה לעשות.
אמא חיבקה אותנו ואמרה לנו לבטוח בה’, ושבעזרתו הכל יהיה בסדר.
הלכתי למטבח לשתות כוס מים ולהירגע.
פתאום נשמעו צעקות מכיוון הסלון.
חזרתי בבהלה לסלון וראיתי שני חיילים אומרים להורים שלי להתפנות מיד מהבית.
אבא צעק עליהם: “לא! זה הבית שלנו, זו הארץ שלנו, ואנחנו לא מוכנים לעזוב!”
החיילים ניסו לגרור אותו בכוח, אבל אבא נאחז במשקוף של הבית וסירב לזוז.
אמא התחננה: “תרחמו עלינו! בבקשה! תעזבו אותו!”
אך הם לא הקשיבו לה, גם לא לקולות הבכי של גלעד ושלי.
אחרי מאבק ממושך, לצערנו הצליחו החיילים לגרור את כולנו מהבית.
***
מאז עברו 4 שנים, וכבר מזמן אנחנו גרים בירושלים.
ההתאקלמות אמנם קשה, אבל בהדרגה אנחנו מתחילים להתרגל –
גלעד ואני משתלבים לאט לאט בבית הספר החדש ומוצאים חברים חדשים, ואבא ואמא מתחילים עבודה חדשה.
כשנה לאחר הגירוש נולדה לנו תינוקת מתוקה.
הוריי קראו לה תקווה

אנחנו לא שוכחים את הגירוש מגוש-קטיף, ואנחנו עדיין כואבים על כך.
לא שכחנו, ולעולם גם לא נשכח את הבית שלנו, את שירת הים ואת כל הטוב שהיה לנו שם!
אנחנו מאמינים שזו הארץ שלנו ובע”ה עוד נחזור אליה!