ההכנה למבצע הייתה שקטה מהרגיל. איתי ישב על ספסל הברזל מחוץ לביתן של השומר, עובר על הציוד שלו בפעם המאה. הוא וידא שכל המחסניות יושבת בול במקום, שהקשר תקין ושמכל המים מלא. מסביבו, החברים לצוות עשו אותו דבר – תנועות מכאניות, בדיקות אחרונות לפני שיוצאים לא היו נאומים גדולים; בקושי ידעו מה יעדם הנוכחי. המשימה “היא פשיטה על שלושה מבנים ששימשו כמתחמי טרור בלב רובע עוין.” כך אמר המפקד התנועה פנימה החלה בשלוש לפנות בוקר. הכוח התקדם, נעזר בשיחים ובסלעים. כשהגיעו לשולי השכונה, הצוות התפצל. איתי היה חלק מהכוח המרכזי.
“יעד ראשון, אנחנו קרובים,” לחש המפקד בקשר. איתי הרגיש את הלב שלו פועם. הם הגיעו למחסן קטן עם דלת עץ. בסימן מוסכם, אחד הלוחמים פרץ את המנעול בשקט והם התגנבו פנימה. בתוך המחסן נמצאו עשרות ארגזים, אבל לפני שהספיקו “לחטט” בתכולתם, נשמע ירי מהגג שמימול.
“זיהו אותנו!” צעק איתי כשהבחין בדמויות החמושות על הגג. הוא תפס מחסה מתחת לחלון והחל בירי מדויק כך שהאש של האויבים התמקדה בו, וכך אפשר לשאר הצוות לצאת מהמחסן ולנוע לעבר היעד הבא . הכדורים התנפצו על הקירות סביבם, מעיפים רסיסים.
תחת חיפוי מהצוותים האחרים, הם זינקו לעבר היעד הבא. שם הירי לא פסק. מטען קטן הופעל ליד הכניסה, והדף חזק טלטל את איתי. האוזניים שלו צפצפו, אבל הוא לא חדל מלהמשיך. הוא פרץ פנימה דרך עשן סמיך, מזהה חדר בקרה עמוס במסכים. בזמן שחבלן השמיד את הציוד, איתי ניהל קרב יריות קצר במסדרון החשוך, מנטרל את האיום.
הזמן דחק. “יעד שלישי ואחרון, קדימה!” צעק המפקד
המבנה האחרון היה בית בן שלוש קומות. הם עלו בגרם המדרגות הפנימי, תחת אש שאינה פוסקת מהקומות העליונות. איתי הוביל את החוליה, סורק כל פינה בזהירות. בקומה האחרונה הם מצאו את מה שחיפשו – מפות ותוכניות מבצעיות. איתי אסף את החומר בזריזות לתוך התיק והכריז “משימה הושלמה.”
הדרך חזור הייתה הקשה מכולן. השכונה התעוררה, והם נאלצו לעבור בין חצרות וסמטאות צרות, בזמן שצרורות נורים לעברם מכל עבר. איתי הרגיש איך הציוד מכביד על גבו, ונשימתו הפכה כבדה.
כשהם הגיעו סוף סוף לנקודת האיסוף מחוץ לשכונה, האדרנלין התחיל להתפוגג. הם לא עלו על מסוק כמו בסצנה מהסרטים, אלא טיפסו באפיסת כוחות לתוך נגמ”ש (נושא גייסות משוריין) שחיכה להם בחשיכה. בפנים היה צפוף, מחניק ורועש. איתי נשען על הדופן הקרה של הנגמ”ש. הוא הסתכל על הידיים שלו – הן היו שחורות מפיח ואפר ורעדו מעט מהמאמץ.
הם הגיעו לבסיס כשהשמש כבר הייתה גבוה בשמיים. לא היו הרבה חגיגות. איתי פרק את הנשק, הוריד את המדים הספוגים בזיעה ונכנס למקלחת קרה כדי לשטוף את הבוץ מהפנים. כשנשכב על המיטה בצהריים, הוא לא חשב על גבורה. הוא רק שמע את הצפצוף שנשאר לו באוזן מהפיצוץ. הוא עצם עיניים ונרדם תוך שניות, כשהרעש של הבסיס מסביבו הפך לרקע עמום. אבל השינה לא הייתה שקטה באמת. בחלומותיו הוא עדיין שמע את שריקת הכדורים מעל ראשו ואת פקודות המפקד המהדהדות בתוך מכשיר הקשר. כשהתעורר כמה שעות לאחר מכן, השמש כבר החלה לשקוע, צובעת את קירות המגורים בכתום עייף. הוא התיישב על המיטה, מרגיש כל שריר בגופו כאילו נמתח עד הקצה. הצפצוף באוזן נחלש מעט, אך עדיין היה שם, תזכורת דקה לאותו רגע במחסן.
הוא קם באיטיות וניגש לחדר האוכל. שם, סביב השולחנות השרוטים, ישבו שאר חברי הצוות. הפנים שלהם היו נקיות כעת, אבל העיניים נשארו עייפות, נושאות את משקל הלילה האחרון. לא דיברו שם על המפות שמצאו או על הירי המדויק של איתי; הם דיברו על האוכל הבינוני, על המענק שהיה אמור להיכנס ועל השבת שהם מקווים לסגור בבית. זו הייתה הדרך שלהם לחזור לשפיות – להיאחז ביומיומי, ברגיל, במה שאינו קשור לחיים ומוות.
כשחזר לחדרו, הוא הוציא מהתיק את הטלפון שלו, שהיה כבוי במשך שעות ארוכות. עשרות הודעות הציפו את המסך – אמא שאלה אם הכל בסדר, חבר שלח בדיחה בקבוצה, והתראות חדשות על אירועים שקרו בעולם בזמן שהוא היה בתוך העשן והאש. הוא הקליד תשובה קצרה לאמו: “הכל טוב, הייתי בעיסוקים. הולך לישון עכשיו.” הוא לא רצה להדאיג אותה, ומילא לא היו לו מילים להסביר את מה שעבר עליו בין הסמטאות הצרות ההן.
הוא נשכב שוב על המיטה, מקשיב לרוח המנשבת מבעד לחלון הפתוח. בחוץ, רכב סיור חלף בנהימה, והאורות שלו ריצדו לרגע על התקרה. איתי ידע שמחר בבוקר הכל יתחיל מחדש – אימון, ניקיון נשקים, המתנה לפקודה הבאה. הוא משך את השמיכה הדקה מעליו, נשימתו נרגעה, ובפעם הראשונה מאז שיצאו למבצע, הוא הרגיש שהדופק שלו חוזר לקצב הרגיל של החיים.
