התעוררתי, הבחנתי שאני יושב קשור בתוך מנהרה ויושבים לידי עוד שלושה אנשים קשורים שאיני מכיר, ושעומד מולנו מחבל עם אקדח. לא נבהלתי, כנראה בגלל שתמיד רציתי להיות בתוך הרפתקה. אז בדקתי איפה האולר שלא היה לי בכיס ולא חתכתי את החבל… שהיה קשור מאוד חלש… ואני יכול לשחרר את עצמי בקלות… שחררתי עוד קצת את הקשר, כך כשארצה אוכל להשתחרר במהירות. עכשיו לא זמן טוב, המחבל מביט בנו. קיויתי שהמחבל: ילך, ירדם, לא יסתכל עלינו…
הבטתי בו בציפייה עד שבטני קרקרה. העפתי מבט לשעוני. השעה: 12:00, שעת ארוחת צהריים, למרות שאיני יודע מתי כאן אוכלים צהריים ובכלל איפה אני.
פניתי לאיש שישב לצידי ושאלתי אותו על מיקומנו. הוא ענה לי שנחטפנו לעזה ובעז”ה נצא מפה, הוא חייך במרירות.
שקעתי בהרהורים: איך הגעתי לפה? למה המשפחה שלי לא כאן? כמובן שעדיף שכמה שפחות יהודים יהיו כאן!! אבל… האם משפחתי נטשה אותי וברחה לבד?
ניסיתי לסלק את המחשבה אך היא חזרה שוב ושוב.
הפסקתי להרהר – משהו קרה! המחבל ששמר עלינו ישב על הרצפה ועיניו עצומות. המחבל נרדם!
אך דבר כזה לא יכול לעצור את מחשבותיי המתרוצצות, זה היה משהו אחר… ירייה. הסתכלתי הצידה וראיתי שהאיש שהיה קשור לידי עומד משוחרר עם האקדח של המחבל ביד ומנסה להבין איך יורים בו.
פתאום נשמע קול. האיש קפא באימה.
הוא זרק אליי את האקדח, תפסתי והסתרתי אותו. מיד הבנתי מה היה הקול: מקצה המנהרה הגיחו שלושה מחבלים חמושים וכועסים, “הרגת את חאסין!” צעקו על האיש שזרק אליי את האקדח.
אם ככה… חשבתי, קראו למחבל ששמר עלינו “חאסין”. אבל… רגע… חאסין לא מת… הוא נרדם… הבטתי בו שוב והבנתי: האיש כן ידע לירות באקדח… התחלחלתי.
צעקת “שמע ישראל” קטעה את מחשבותי: האיש שהרג את המחבל, צמוד לקיר המנהרה ושלושת המחבלים מכוונים אליו את רוביהם.
התרתי את עצמי מהחבלים, נעמדתי, שלפתי את האקדח וצעקתי: “ידיים למעלה! להשליך את הנשקים! ואתה שצועק “שמע ישראל”! תאסוף את הנשקים שהם זרקו ותשחרר את השניים שנותרו קשורים!”
“תקרא לי מנשה, והם יכולים לשחרר את עצמם”, הוא התנשף. התבוננתי בהם בפליאה כשהתירו את עצמם. כנראה לא רק אצלי היה הקשר רופף. “ודרך אגב”, מנשה הופיע לידי, “השתמשת מצוין באקדח אבל אני חושב שעכשיו אני אשמור על המחבלים”. גאוותי נפגעה אך הבנתי למה חשב כך: הוא היה לבוש מדי צה”ל. נשענתי על הקיר ושקעתי בהרהורים: משפחתי נטשה אותי וברחה לבד? לא יכלו להימלט איתי כי ישנתי? את זה אבדוק בהמשך. שאלה אחרת הציקה לי: איך מנשה ידע שכולם יכולים להתיר את עצמם?
והשאלה שהכי הטרידה אותי: גרב זה זכר או נקבה?
“ילד, תפסיק לחלום אנחנו מוכנים לבריחה!” צעק מנשה
“קוראים לי יורם” מלמלתי.
מנשה חילק לנו נשקים שקיבלנו מהמחבלים. כשסיים אמר: “אני לא אלמד אתכם לירות כי אין לנו זמן, כך שתשתמשו ברובים רק כדי לאיים על מחבלים כפי שיורם עשה מצויין” הוא חייך אלי.
יצאנו מהמבנה והשמש סנוורה אותי, מצמצתי עד שהתרגלתי לאור. ראיתי לפנינו ארבעה ג’יפים של צה”ל.
בג’יפ הקדמי ישב המפקד ושאל בפליאה: “אתם מנשה, יוסף, יורם ונחמיה?”
מנשה ענה לו בחיוב והמפקד אמר: “שמענו שהולכים להרוג אתכם, יש לכם מזל שברחתם בזמן”
עלינו לג’יפ.
אחד החיילים שישב בג’יפ הביט בי לרגע, ואמר: “משפחתך במקום בטוח, פינו אותם בזמן”. “ולמה לא פינו אותי?” שאלתי. הוא ענה: “שלחו אותי לדאוג לך, אבל כשהגעתי היה מאוחר מדי. עכשיו השלמתי את המשימה”.
