בליל שמחת תורה התשפ”ד הלכתי לישון מאוחר משום שניסיתי לספור את הסוכריות אך כל הזמן התבלבלתי בספירה, וכשהצלחתי לספור את כולן (253!!!) השעה כבר היתה מאוחרת ולכן קמתי מאוחר. כך שלא זכרתי את מהלך החטיפה. כל מה שאני זוכר זה שלא חלמתי חלום שמסתיים בשעון מעורר.
כשהתעוררתי שמתי לב שאני יושב קשור בתוך מנהרה חשוכה. הבחנתי שיושבים לידי עוד שלושה אנשים קשורים שאיני מכיר, ושעומד בגבו אלינו מחבל גבוה עם אקדח. איכשהו לא נבהלתי, כנראה בגלל שתמיד דמיינתי את עצמי בתוך הרפתקה. אז בדקתי איפה האולר שלא היה לי בכיס ולא חתכתי את החבל… שהיה קשור מאוד חלש… ואני יכול לשחרר את עצמי בקלות… שחררתי עוד קצת את הקשר, כך כשארצה אוכל להשתחרר במהירות. אך עכשיו לא הזמן הטוב משום שהמחבל הסתובב ופניו אלינו. קיויתי שהמחבל: ילך, ירדם, לא יסתכל עלינו…
הבטתי בו בציפייה במשך כמה זמן.
והוא כנראה שם לב למבטי אך ב”ה לא הבין את פירושו בדיוק ואמר: “אתם לא מקבלים עכשיו אוכל תקבלו את האוכל רק בצהריים”.
הפניתי את מבטי מהמחבל לשעוני, השעה היתה 10:00 זאת אומרת שבעוד שעתיים תהיה השעה 12:00 למרות שאני לא יודע מתי כאן מחשיבים את השעה לצהריים ובכלל איפה אני.
פניתי לאחד האנשים שישבו לצידי ושאלתי אותו על מיקומנו. הוא ענה לי שנחטפנו לעזה ובעז”ה נצא מפה, הוא חייך חיוך מריר. המחבל הסתכל בנו במבט נוקב.
שקעתי בהרהורים: איך הגעתי לפה? למה המשפחה שלי לא כאן? כמובן שעדיף שכמה שפחות אנשים מהמשפחה שלי יהיו כאן!! אבל… האם המשפחה שלי נטשה אותי וברחה לבד?
ניסיתי לסלק את המחשבה אך היא חזרה שוב ושוב.
לפתע הפסקתי להרהר – משהו קרה! המחבל ששמר עלינו ישב על הרצפה, עיניו עצומות. המחבל נרדם!
אך דבר כזה לא יכול לעצור את מחשבותיי המתרוצצות, זה היה משהו אחר… זאת היתה ירייה. הסתכלתי הצידה וראיתי את האיש שהיה קשור לידי ועכשיו הוא משוחרר, עומד עם האקדח של המחבל ביד ומנסה להבין איך יורים בו.
פתאום נשמע קול. האיש קפא באימה.
הוא זרק אליי את האקדח, תפסתי והסתרתי אותו. אחרי רגע הבנתי מה היה הקול: מקצה המנהרה הגיחו כשלושה מחבלים. עם רובים ומבט כעוס, “הרגת את חאסין!” צעקו על האיש שזרק אליי את האקדח.
אם ככה… אז קראו למחבל ששמר עלינו “חאסין”, כך חשבתי, אבל… רגע… חאסין לא מת… הוא נרדם… הבטתי בו שוב ואז הבנתי: האיש ידע לירות באקדח… והירייה הרגה את חאסין. התחלחלתי.
צעקת “שמע ישראל” קטעה את מחשבותי.
הסתכלתי על המצב: האיש שזרק לי את האקדח צמוד לקיר המנהרה צועק “שמע ישראל” ושלושת המחבלים מכוונים אליו את רוביהם.
התרתי את עצמי מהחבלים, נעמדתי, שלפתי את האקדח וצעקתי: “ידיים למעלה!! לא להסתובב!! להשליך את הנשקים!! ואתה שם שצועק “שמע ישראל”! תאסוף את הנשקים שהם זרקו ותשחרר את החבר’ה האלה שמה!!” הצבעתי על השניים שנותרו קשורים.
“תקרא לי פשוט מנשה, והם יכולים לשחרר את עצמם”. התבוננתי בהם בפליאה כשהם התירו את עצמם. כנראה לא רק אצלי היה הקשר רופף. “ודרך אגב”, מנשה הופיע לידי, “תודה ששמרת לי על האקדח אבל אני חושב שמעכשיו כדאי שאני אדאג ללחימה בנשק”. גאוותי נפגעה במקצת אך הבנתי למה חשב כך. הוא היה לבוש מדים של חייל. הסתכלתי על שני האנשים האחרים, הם דווקא לא חיילים, אבל הם היו הרבה יותר בוגרים ממני. נשענתי על הקיר ושקעתי בהרהורים (בזמן שכולם: דאגו ששלושת המחבלים לא יפריעו לנו, בדקו איפה הפתח של המנהרה וכו’) – המשפחה שלי נטשה אותי וברחה לבד? בגלל שהיה קשה לסחוב אותי, כי ישנתי? את זה אני אבדוק אחר כך. שאלה אחרת הציקה לי יותר: איך מנשה ידע שכל אחד יכול להתיר את עצמו? האם הוא בעצמו דאג לכך? או שידע זאת משום שדיבר איתם?
ועכשיו לשאלה שהכי הטרידה אותי: גרב זה זכר או נקבה?
“ילד, תפסיק לחלום אנחנו מוכנים לבריחה!” צעק לי מנשה “וגרב זה נקבה!!”
“תקרא לי פשוט יורם” מלמלתי “ואיך ידעת על השאלה שחשבתי עליה?” “חשבת עליה בקול רם מדי” ענה לי מנשה “ועכשיו בוא”
אז עלינו בסולם מהמנהרה החשוכה, מנשה הוביל, עלינו עד לקומת קרקע.
מנשה חילק לכולנו רובים שקיבלנו מהמחבלים ושמר לעצמו את האקדח. כשנתן לי רובה הוא החמיא לי על שהשגתי את הרובים. כשסיים לחלק אמר: “אני לא אלמד אתכם לירות כי אין לי זמן, כך שתשתמשו ברובים רק כדי לאיים על מחבלים כפי שיורם עשה מצויין” הוא חייך אלי.
יצאנו מהמבנה והשמש סינוורה אותי, מצמצתי עד שהתרגלתי לאור. כשהתרגלתי ראיתי לפנינו ארבעה ג’יפים של צה”ל ובכל ג’יפ שלושה חיילים.
בג’יפ הקדמי ישב המפקד ושאל בפליאה: “אתם מנשה, יוסף, יורם ונחמיה?”
מנשה ענה לו בחיוב והמפקד אמר: “שמענו שהולכים להרוג אתכם, יש לכם מזל שברחתם בזמן”
העלו אותנו על ג’יפ וזכינו לליווי של שלושה חיילים +מנשה החייל.
זיהיתי את אחד החיילים כבן של השכנים. הוא הסתכל עליי לרגע, ואמר: “המשפחה שלך במקום בטוח, הם ברחו בזמן”. “ולמה הם לא באו להעיר אותי?” שאלתי. הוא ענה: “הם שלחו אותי לדאוג לך, אבל כשהגעתי היה מאוחר מדי. עכשיו השלמתי את המשימה”.
