הבריונים של עולם האגדות!
אני לא אשכח את היום שבו כל זה קרה… זה התחיל בבוקר די רגיל: התארגנתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים…
”רוני בואי כבר חברות שלך מחכות” אמר לי אבא “אני באה” אמרתי ומה-זה התרגשתי לקראת הטיול השנתי. עליתי להסעה וכבר ראיתי כמה מהחברות שלי והלכתי לשבת לידן. הנסיעה עברה בכיף .
ירדנו מהאוטובוס באיזה ג’ונגל. חילקו אותנו לקבוצות של 3 והמדריכה אמרה ”לכו תתמקמו ובואו” אני ועוד 2 חברות רצנו לתוך הג’ונגל וראינו עץ חלול {קצת מוזר אבל בסדר} והתמקמנו לידו.
ראינו על העץ כתוביות, התקרבנו כדי לראות מה כתוב אבל אז המדריכה קראה לכולם ”בנות בואו שבו במעגל”. אמרנו שנשאיר את זה למחר למרות שממש רציתי לדעת מה כתוב על העץ ומה זה עושה.
גמרנו את הסיור ואני בכלל לא יכולתי להתרכז כי כל כך רציתי לדעת מה זה הכתוביות שיש על העץ. רצנו בחזרה אל העץ החלול שלידו התמקמנו וקראנו את הכתוביות שעליו ”ג’ילמי ג’למי בו, ואל ארץ הקסם מיד תכנסו”.
לרגע לא ראינו כלום ואז פתאום הכל התבהר: ראינו עולם יפהיפה, ענפים של עץ יכולים לזוז, פיות קטנות עפות בכל מקום… אבל מה שהכי הדהים אותי היה מפל. בטח תשאלו מה כל כך מדהים במפל? אז הנה אני אסביר לכם: המפל הזה לא היה סתם מפל היה בו משהו מיוחד יצאה ממנו קשת בענן זה היה מחזה מדהים אבל פתאום המפל עצר ויצאו ממנו מאות {אם לא אלפי} שומרים. הם דיברו בשפה שלא כל כך הבנתי והצביעו עלינו לפני שהבנתי מה קורה מצאתי את עצמי בורחת מחבורת בריונים שמנסים לתפוס אותנו צעקתי לחברות שלי ”רוצו” אבל היה מאוחר מדי הבריונים הקיפו אותנו ותפסו אותנו והכניסו אותנו לתוך המפל.
בתוך המפל היה מקום די חשוך ואפל {פחדתי מאוד} הם קשרו אותנו באזיקים וקשרו אותנו לכיסאות אני צעקתי ”עזבו אותנו בריונים שכמותכם” אני לא מבינה איך היה לי אומץ להגיד את זה אבל הרגשתי שאני חייבת. פתאום ראיתי פייה אני לא בטוחה אם דמיינתי או שזה היה במציאות אבל פתאום ראיתי את עצמי מחוץ לחבלים והתחלתי לברוח לעבר היציאה מין המפל. {זה הרגיש כאילו אני אפול ולא אקום יותר אף פעם} ובלי לחשוב פעמיים נפלנו לתוך המפל כשכל השומרים אחרינו. צרחתי צרחה כאילו זאת הייתה המילה האחרונה שלי. נפלתי על הרגל שלי והרגשתי כאילו שברתי אותה. לבינתיים במחנה כולם חיפשו אותנו כעבו כמה זמן הם מצאו את האוהלים שלנו ולידם את העץ החלול! הם קראו את הכתוביות ונחשו מה?
נכנסו גם הם. בוא נגיד שהם היו במצב הרבה יותר טוב מאיתנו ובנוסף הם גם ממש שמחו לראות אותנו. נכון שזה ישמע מוזר אבל הנחתי שתי ידיים על הרגל והכאב נעלם כאילו לא היה. הרגשתי כאילו נולדתי כאן הכרתי כל פינה ממש כמו את כף היד שלי. הבנתי שהשומרים לא מעוניינים בחברות לי אלא רק בי. אמרתי לחברותי ”רוצו וצאו מכאן מהר אני אעכב אותם ואם אני לא אחזור בקרוב תזעיקו עזרה”. חברות שלי הצליחו לצאת רצתי אחריהן אבל לא הספקתי השומרים השיגו אותי נעצתי בהם מבט חלק מהשומרים ברחו מפחד ואני לא הבנתי למה. השומרים התקרבו אלי. הרמתי את ידי לחסום אותם ומידי יצא ברק. לבסוף הצלחתי לצאת מהעולם המוזר הזה.
המשך בספר 2
סופרות: תימור ורננה
