הבית המקולל
שמי בן ווד אני בן 11 יש לי אחות אחת בשם ליסה שבת 9 לאמא שלי קוראים לילי ולאבא שלי קוראים גק. יום אחד אני וליסה החלטנו לצאת לבחוץ לשחק בחורשה עם כדור יצאנו לחורשה לשחק עם כדור שיחקנו המון זמן עד שהתחיל להחשיך. שיחקנו עוד כמה דקות עד שליסה זרקה כדור וזה עף מעלי, אני וליסה רצנו אחרי הכדור אבל לא הבחנו בבית עצום ומפחיד שעמד לפנינו. הכדור התגלגל לתוך הבית ואני וליסה פשוט חשבנו שאולי ננסה לחזור הביתה אבל כשהסתובבנו, הבנו שאנחנו לא יודעים איפה אנחנו.
לשניה באתי לבכות אבל אז נזכרתי שאני האח הגדול שאני צריך לספק דוגמה אישית.
הלכתי לאחות שלי ואמרתי לה שאולי כדאי שנדפוק בבית, אבל היא אמרה לי שאין סיכוי,אחרי הרבה מאמץ הצלחתי לשכנע את האחות שלי שנדפוק, הלכנו לכיוון הבית אבל כשבאנו לדפוק הדלת נפתחה לפני שהספקתי להושיט את היד שלי.
צעדנו לתוך הבית, ושמענו גרגורים, ופתאום נפלנו לתוך האדמה.
התרסקנו על הרצפה ועזרתי לאחות שלי לקום, הסתכלנו סביבנו אבל לא ראינו משהו כי היה כל כך חשוך.
פתאום שמענו קול מאחורינו לוחש “אני יכול להסביר לכם הכל”.
הסתובבנו וראינו איש זקן מסתכל עלינו, אבל הוא לא נראה כמו איש רגיל הוא נראה כאילו שהוא כבר מת…..
הוא ליווה אותי לבית קברות שהיה בתוך הבית. המשכנו ללכת אחריו עד שהוא הורה לנו לעצור, ואמר לנו להסתכל, אבל כשהסתכלתי ממש הזדעזעתי כי היה כתוב שם על הקבר:”בן ווד” וליד זה היה גם את הקבר של האחות שלי ושל ההורים שלי…..
כששאלתי אותו מה הולך פה הוא הסביר לי הכל:
הוא אמר כשהייתי ילד קטן אני ואחות שלי התעוררנו בבקר וראינו מלא אש בתוך הבית, וההורים שלנו ניסו לעזור אבל כלום לא עזר ונשרפנו בתוך הבית.
אחרי שהוא סיים את הסיפור שאלתי אותו איפה אנחנו עכשיו הוא ענה שאנחנו לא באמת חיים. אמרתי לו שהוא משקר אבל אז נזכרתי בחום המוזר הזה והבנתי שהוא צודק.
אמרתי לו ,בבקשה תוציא אותנו מפה, אבל אז הוא אמר לי משהו שנתן לי בחילה, הוא אמר לנו שהוא מצטער אבל הוא לא יכול להחזיר אותנו.
אבל לפני שהספקתי לשאול למה הוא הסביר: הוא אמר שאחרי שנהרגנו לא מצאו את הגופה שלנו ואז הוא אמר שהגיע הזמן להחזיר אותנו לתוך הקבר שלנו.
כששמענו את זה ניסינו לברוח אבל לא הספקנו כי הוא תפס אותנו, צרחנו בכל הכוח אבל זה לא עזר כי היינו באמצע החורשה.
הוא שם אותנו בתוך הקבר שלנו ואז הוא הלך, בשניה ששמעתי את הצעדים שלו מתרחקים לחשתי לאחות שלי שתנסה לצאת אבל היא כנראה לא שמעה אותי אז הפעם אמרתי קצת יותר בקול והפעם היא שמעה אותי ולחשה לי בחזרה שהיא לא מצליחה.
חשבתי שלא נוכל להסתבך עוד יותר אבל טעיתי כי פתאום חשתי שאני בקושי מצליח לנשום והרגשתי שאני נהיה יותר ויותר חלש מרגע לרגע ולבסוף התעלפתי.
כשהתעוררתי הבנתי שזה הסוף שלי ואין לי סיבה אפילו לנסות להשתחרר כנראה גם אחות שלי חשבה ככה כי שמעתי אותה בוכה.
כעבור בערך שעה כמעט נגמר לי החמצן וידעתי שעכשיו זה באמת הסוף שלי והחלטתי שפשוט בא לי לא לזכור שום דבר ממה שקרה ואז אבא שלי העיר אותי והבנתי שהכל היה חלום.
