בשעות אחר הצהריים יצאתי מביתי לכיוון רחוב ירושלים. כבר זכרתי את הדרך בעל פה הרי הייתי הולכת בה כל יום לבית הספר. אבל ב6 אחר הצהריים אין בית ספר נכון? אז למה לי ללכת לשם? ואתם בטח שואלים מי אני בכלל? טוב אני בר ואני בת 11 ובבקשה אל תצחקו אבל… זאת הפעם הראשונה שאני עומדת לעשות בייביסיטר. אתם בטח חושבים “אוקי, נו אז מה?” אני אגיד לכם מה: בזמן הקשה הזה כל אחד עושה ותורם משהו מעצמו לאחרים: החיילים מגנים, האימהות מכינות להם אוכל טעים, ובנות גילי שומרות על הילדים בשביל נשות המילואימניקים, אבל אני… אני לא עושה כלום! אז החלטתי גם לנסות למרות שאני לא כל כך טובה עם ילדים אבל כמו שאומרים: תמיד יש פעם ראשונה.
דפקתי ובדלת עמדה אישה נחמדה וצעירה עם תלתלים חומים יפיפיים ועניים חומות חמימות. אליענה, כך התברר לי שמה, הזמינה אותי להיכנס באדיבות והציעה לי לשבת. היא הסבירה לי שיש לה ילד בן 5 קטן, אך שיש לה סידורים ובעלה במילואים ושהיא תחזור ב8 וחצי אחרי שהוא כבר אמור לישון. היא גם הוסיפה שאם אני צריכה עזרה המספר שלה רשום בפתק שעל המקרר. ישר הבנתי שאין סיכוי שאני מתקשרת אליה כי סימני עייפות ניכרו על פניה. היא נשקה את בנה נופפה לי והלכה. הבטתי בילד. הוא היה דומה לאימא שלו. הילד התחיל לבכות שהוא רוצה את אימא שלו, כמו כל ילד טיפוסי אני מניחה, אבל אני קרסתי. מעולם לא טיפלתי בילד ואין לי שמץ מה עושים אם הילד בוכה. אז מה עשיתי? התחלתי לבכות. אני מניחה שזה נשמע מטופש אבל לא ידעתי מה לעשות! הילד הסתכל אלי ובכה חזק יותר. פתאום קלטתי כמה לא בוגרת אני. יש לי משימה, אני לא יכולה לבכות! יש לי ילד להרגיע ואחריות לקבל! הפסקתי לבכות והתחלתי לשיר לילד את השיר “לא לפחד ולא לעצור” אני לא בטוחה למה, אבל הילד התחיל להירגע ולשיר יחד איתי. בסוף השיר הילד כבר לא בכה והרגשתי שזה זמן טוב לעשות אתו הכרות “היי אני בר” פתחתי “ואתה?” הילד הביט בי לרגע ואמר “ליעד” התחלנו לשחק ביחד ולקרוא סיפורים, הזמן עבר כל כך מהר והשעה כבר הייתה שמונה. ארגנתי אותו לשינה וסיפרתי לו סיפור לפני השינה. חזרתי לסלון בתחושת סיפוק. לאחר כמה דקות שמעתי בכי, חשבתי לעצמי “אוי, לא שוב”, והלכתי לחדרו. ראיתי אותו יושב על המיטה ומסתכל על תמונה של גבר. שאלתי אותו מה קרה והוא אמר לי שהוא מתגעגע לאבא שלו. ביקשתי ממנו שיספר לי על אבא ואיך הוא מרגיש, הוא התחיל לספר לי על הימים הקשים שעברו עליו בלי אבא וכמה הוא רוצה שהוא יחזור. הקשבתי בשתיקה, ונראה לי שהשיתוף מאוד עזר לו, כי הוא סיים לספר, נרגע ונרדם. בשמונה וחצי אליענה חזרה, הודתה לי ויצאתי מהבית. הרגשתי פתאום כאילו אבן ירדה לי מהלב, לא רציתי לספר לילד כדי לא להעציב אותו, אבל גם אבא שלי גויס למילואים ומאוד התגעגעתי אליו.
הבייביסיטר הראשון שלי, שמאוד חששתי ממנו, התברר כעזרה לאחרים, אבל גם לעצמי. גם אני מאוד מתגעגעת לאבא שלי שכבר חודשים נמצא במילואים, אבל כשהייתי בייביסיטר הייתי שקועה בלעזור לליעד, וזה עזר לי להיות עסוקה ולא לחשוב על הקשיים שלי. הבייביסיטר הראשון שלי התגלה כפתרון מצוין לגעגועים שלי!
