הבור
“איימי, איימי, תתעוררי” אמרה אמילי חברתה הטובה. איימי לא התעוררה.
#
לפני כשנה…
זה היה היום הראשון של כיתה ד’ בבית ספר בן גוריון במודיעין. יום ראשון ללימודים די רגיל. בזמן שאיימי וחברותיה פטפטו, נכנסה לכיתה ילדה שאיימי לא הכירה, ואיימי הכירה את כולן. שערה חום מקורזל ועיניה כחולות, ישובה על כיסא גלגלים. בדיוק אז נשמע הצלצול. איימי וחברותיה מיהרו להתיישב. המורה רחל נכנסה לכיתה ואמרה: “בנות, תכירו את גל. היא תצטרף אלינו לכיתה השנה”. שקט השתרר בכיתה. מעולם לא הצטרפה אליהן תלמידה חדשה, וודאי לא על כיסא גלגלים. המורה רחל שברה את השקט ואמרה: “גל, למה שלא תתיישבי ליד איימי? “. גל בעדינות גלגלה את כיסא הגלגלים והתמקמה ליד איימי. “בנות להוציא מחברות שפה ולהעתיק את הכתוב בלוח”, אמרה המורה בקול רם. איימי לא בדיוק היתה מרוצה מסידור הישיבה החדש.
#
“טררררר” צלצול רם נשמע במסדרונות בית הספר. מיד אחר כך רעש של נהרות ילדים רצים מהכיתות. “אז מה הסיפור שלך?” פנתה איימי לגל בהתנשאות האופיינית לה. היא הרי היתה מלכת הכיתה. גל שתקה והשפילה את עיניה. ואז איימי שאלה: “את מתכוונת לענות לי?”. גל התגלגלה מהמקום. מאז בנות הכיתה לא פנו אל גל בכלל, רק בגלל שהיא לא ענתה לאיימי, וכולן עונות לאיימי.
#
הימים חלפו. שיעורי הספורט היו שנואים במיוחד על גל. היא היתה אנרגטית לפני התאונה ההיא ששינתה את חייה, ולא אהבה להישאר בצד ולצפות בכולן משחקות. עכשיו, כשגם בנות הכיתה לא דיברו איתה היא היתה נורא בודדה. יום שלישי סגרירי אחד ילדה אחת שכחה להביא את נעלי הספורט, והמורה הושיבה אותה בצד ליד גל. “היי, עוד לא יצא לנו להכיר, אני סופי”. “אני גל” השיבה גל בשקט האופייני לה. “רוצה לשחק?” שאלה סופי בהתלהבות. “אמממ אוקיי” השיבה גל. הן שיחקו יחד ולא שמו לב איך הזמן עבר מהר וכבר הגיע הצלצול. מאז הן הפכו להיות החברות הכי טובות. אלא שאז, החרם התרחב גם אל סופי. ככל שחלפה השנה הן סבלו יותר ויותר מבריונות מצד איימי וחברותיה. זה לא שימח אותן במיוחד אבל היה להן אחת את השניה, והן שמחו בחלקן.
#
זה היה יום נעים ושמשי, יום מושלם לטיול סוף שנה שכבתי. הבנות נכנסו בזוגות לאוטובוס בדרך להרי ירושלים. בחלק האחורי כמובן ישבו איימי והחברות הכי טובות שלה – אמילי, בריאנה וניקי. הנסיעה היתה קצרה. המדריכה חיכתה להן במקום. הבנות החלו לצעוד בקצב אחיד ומהיר. “מה את אומרת אולי נצא מהשורה?” לחשה איימי באוזניה של אמילי. “אמממ….,” לפני שאמילי הספיקה להגיב איימי משכה אותה בזרועה והן רצו. “אאאאאאאההה” פתאום נשמעה צעקה. איימי ואמילי נפלו לתוך בור.
#
“איימי, איימי, תתעוררי” קראה אמילי בבהלה. אבל איימי לא התעוררה, היא שקעה בשינה עמוקה שהחזירה אותה בזמן לתחילת שנה. איימי צפתה בעצמה מן הצד וראתה את כל השנה שחלפה, איך דיברה אל גל בזלזול, איך התנהגה בבריונות אליה ואל סופי, ואיך ביום אחד אמרה לגל את הדבר הכי נורא “בנות כמוך צריכות להיות בבית ספר למוגבלים ולא פה”. דמעות החלו לזלוג מעיניה והחלה ממש לבכות. היא הבינה את משמעות מעשיה ועד כמה הזיקה בעיקר לגל המסכנה. הבכי של איימי נקטע לקול אמילי- “איימי, איימי, קומי באו לחלץ אותנו”. סולם השתלשל לתוך הבור. איימי ואמילי יצאו מהבור.
#
היום האחרון ללימודים. איימי כבר לא היתה אותה ילדה. זאת היתה ההזדמנות האחרונה שלה להתנצל בפני גל. בהפסקה איימי ניגשה אל גל, ביקשה לדבר איתה בצד, ואמרה לה עד כמה היא מצטערת על ההתנהגות שלה. גל הסכימה לסלוח לה בתנאי אחד – שהיא תבטיח שלא תתנהג ככה יותר לאף ילדה לעולם. איימי הבטיחה, ומאז איימי וגל הפכו לחברות טובות.
