האצבע הקסומה
“זהו, לא אוכל לשחק כדורסל יותר”, חשבתי לעצמי בחדר הניתוח. אבל לפני שאני ממשיך לספר לכם מה קרה, אציג את עצמי. שמי יואב, אני בן 12, אני גר ברעננה ואני שחקן כדורסל מצוין. אחרי שהצגתי את עצמי, אפשר להתחיל בסיפור.
זו הייתה הפסקה רגילה בבית הספר עד שדבר אחד קרה. דני מסר לי את הכדור, תפסתי אותו בצורה לא טובה והתעקמה לי האצבע. התחלתי לצרוח ולבכות מכאבים. תוך רגע כל הילדים והמורים שהיו באזור התאספו סביבי. מנהל בית הספר התקשר להוריי ותוך חצי שעה הייתי בבית החולים. עשו לי צילומים ומלא בדיקות שהרגישו לי חסרות חשיבות והכאב רק התגבר מרגע לרגע. חיכיתי עם אבי להחלטה של הרופאים. לאחר כחמש דקות שמעתי את אחד הרופאים קורא לאבי. חשבתי שהרופא קרא גם לי. “לבוא גם?” שאלתי בנימוס. “לא, רק אביך” ענה הרופא. “הוא יצטרך ניתוח”, הקשבתי לרופא מאחורי הדלת.
אחות ועוד מישהו עם בגדים של בית החולים השכיבו אותי על מיטה ואמרו לי שעכשיו יקחו אותי לחדר ניתוח כדי לטפל בפציעה. נכנסתי לחדר הניתוח וחשבתי לעצמי שזהו, לא אוכל לשחק כדורסל יותר.
למחרת התעוררתי בחדר בית החולים במחלקת ילדים. אפשר לומר שעברתי את הניתוח בהצלחה. אבל שמתי לב שהאצבע שלי נראית שונה מהרגיל. הרופאים שהגיעו בסבב הביקורים שלהם בבוקר (כל בוקר רופא עובר ובודק את כל החולים במחלקה שבה הייתי) סיפרו לי משהו ממש מפתיע. אולי זה מסביר למה נכנסו לבדיקה ארבעה רופאים ולא רק אחד. אז מסתבר, שבגלל סיבוך בניתוח נאלצו לעשות לי טיפול חדשני והחליפו לי את האצבע הרגילה באצבע חלופית מיוחדת, עשויה מתערובת של מתכות ועם צ’יפים ממוחשבים ממוזערים. אצבע שאין לכל ילד בן 12 ואולי לאף אחד בעולם כולו. האצבע מסוגלת לעשות דברים בלתי רגילים. כמו לחתוך דברים בעזרת קרן לייזר, להאיר טוב יותר מפנס רגיל ואפילו יכולה להרים משקלים כבדים כמו שטרקטור מסוגל. ממש שמחתי, כל כך חיכיתי לשבוע הבא להראות לילדים בכיתה את האצבע החדשה. האצבע כבר לא כאבה וסיפרו לי שאני האדם הראשון שמנסים עליו את האצבע המיוחדת ושעד עכשיו ניסו אותה רק על בעלי-חיים. בנסיעה הבייתה לקראת סוף השבוע נרדמתי, היה לי שבוע עמוס וקשוח.
ביום שלמחרת קמתי מאוד מוקדם, לא הספקתי לנסות את האצבע החדשה בכלל כל השבוע הזה. ניסיתי את הדבר שהכי עניין אותי, לחתוך נייר עם הלייזר. לקח לי כמה ניסיונות עד שחתכתי ישר ויפה. גיליתי כמה מדהימה ומגניבה היא. התארגנתי לבית הספר ועליתי על האוטובוס. כשהגעתי לבית הספר נתקלתי בהמון שאלות כמו: “אתה בסדר? או “שברת את האצבע?”. אף פעם לא קיבלתי כל כך הרבה יחס, הרגשתי מיוחד כל כך. כשנכנסתי לכיתה התגאיתי באצבע החדשה שלי והראיתי לכולם את הדברים המדהימים שהיא מסוגלת לעשות. כיביתי את האור בכיתה ואז כשהארתי עם האצבע הכיתה התמלאה באור מאוד חזק. חבריי לכיתה רצו לנסות את האצבע גם מרוב שהיא מיוחדת. בהפסקה, הרעיון הראשון שחשבתי עליו היה לשחק כדורסל, מאוד התעניינתי לראות אם האצבע החדשה תשפיעה על צורת המשחק שלי. ניסיתי להרים את הכדור עם אצבע אחת, ולהפתעתי לא התקשיתי כלל, הצלחתי לזרוק את הכדור וגם לקלוע עם אצבע אחת, זה היה מאוד מרשים. כשחזרתי הבייתה הראיתי לאבא איך אני מסוגל להרים אותו עם אצבע אחת. אחותי הקטנה יעל גם רצתה שארים אותה. “כבר לא אצטרך להרים את יעל, יש לי מחליף חדש לא פחות טוב”, אבא אמר וכל המשפחה צחקה.
מהסיפור למדתי שכל דבר שקורה לנו בחיים יכול להיות לטובה. גם אם נראה שקרה לנו הדבר הכי נורא בעולם, זה לא תמיד נכון. כששברתי את האצבע חשבתי שזה סוף העולם, אבל בסוף התברר שזה רק שיפר את חיי.
