האפיקומן האבוד
מאת רוני זהר אהרן כיתה ב1
כולם צחקו עד כאב.
טוב בואו נתחיל מהתחלה. לפני בערך שנה, טסנו לקראת חג הפסח ליוון. בילינו את החג בבית מלון שהיה מוכשר במיוחד לפסח. אני ומשפחתי יצאנו מהחדרים לבושים בבגדי חג והלכנו לחדר אוכל כדי להתחיל את ליל הסדר. אבל בחדר אוכל היה הרבה רעש. אז עברנו להיות בלובי. ישבנו על הספות ופתחנו את ההגדות. מיד אחרי הקידוש, סבא חצה את המצה האמצעית לשתיים וביקש שכולנו נעצום עניים עד שיסיים להחביא את האפיקומן. אחרי השירים והברכות והסעודה, הגיע הזמן לחפש את האפיקומן. חיפשנו וחיפשנו ולא מצאנו אותו.
ואז צץ בראשי רעיון. סבא תמיד מחביא את האפיקומן מתחת למפה של השולחן. אז הרמתי את המפה והיא לא הייתה שם. ולמרות זאת, סבא צעק: “כל הכבוד לך! מצאת את האפיקומן!”
“אבל אין פה כלום!” אמרתי לסבא. הוא לא הבין מה קורה פה. “אוי לא! אם אין אפיקומן, אין פסח!!”
“לאאאאאאאאאאא” השבתי בצעקה.
“איך זה יכול להיות?” אחי הגדול שאל.
פתאום, שמנו לב לזה שאחי הקטן, בן השלוש, ישן על אחת הספות של הלובי כאשר הוא אוחז בידו את האפיקומן שהיה נראה נגוס. הסתכלנו אחד אל השניה וכולם צחקו עד כאב. היה ברור שאחי הקטן השובב שלף את האפיקומן שהיה מונח מתחת למפה בזמן שסבא שלי לא שם לב והחליט להפוך אותה לנשנוש קטן!
את ליל הסדר הזה, אף אחד לא ישכח!
הסוף
