האסון
אני לינוי ואני רוצה לספר לכם על סיפור נורא עצוב שקרה לי.
בשנת 2016 התארגנתי לטיסה לאתיופיה כדי לבקר את משפחתי שאני כל כך אוהבת, הייתי בהתרגשות רבה. חיכיתי לרגע העלייה למטוס בכליון עיניים ולא יכולתי להתאפק. כל רגע הסתכלתי בשעון כדי לבדוק כמה זמן עבר… מאד רציתי לטוס לאתיופיה ולפגוש את משפחתי האהובה.
הגיע הרגע!!! הזמנו הסעה גדולה כדי שתסיע את כל בני משפחתי לנמל התעופה “בן גוריון”.
כאשר ההסעה הגיעה העלנו את כל המזוודות, עלינו כולנו והתחלנו בנסיעה תוך כדי שירה שמחה באמהרית. הגענו לנמל התעופה ורצנו מהר למקום בו אנחנו צריכים להמתין עד שהורי יסדרו את כל הטפסים הרבים.
לאחר כשלוש שעות הגיע הרגע המיוחד וצעדנו לעבר מדרגות המטוס הענק. עלינו למטוס ופתאום אחי הקטן הרגיש כאב ראש, אמי נתנה לו אקמול ואמרה: “זה יעבור” לא דאגנו יותר מידי.
הטיסה עברה בהנאה רבה וב”ה הגענו לאתיופיה.
ירדנו מהמטוס הגענו לבית של המשפחה שלי וקפצנו על כולם בהתרגשות רבה, הרגשתי שיורדות לי דמעות של התרגשות… חיבקתי ונישקתי את כולם.
אימי הכינה כל מיני מטעמים, ואחיות שלי שמרו על אחי הקטן בן השנתיים. כאשר אימי סיימה לבשל, היא הייתה בטוחה שהיא כיבתה את האש, והלכה להביא את התבלינים המיוחדים שיש רק באתיופיה.
לפתע הרחנו ריח שרוף… רצנו מיד לבית וראינו שהסיר בוער כאשר לשונות של אש מקיפות אותו!
כולם יצאו החוצה ופתאום שמעתי את אימי צועקת את השם של אחי הקטן. שאלתי אותה איפה דסתו? היא ענתה שהוא בתוך הבית והחלה לבכות…
מהר מאד קראנו לאנשים שיגיעו לעזור לנו להיכנס לבית.
באו המון אנשים טובים לעזור אבל לצערי העשן הרב שהשתולל בבית גרם לכך שאחי היקר והאהוב לא יכל לנשום והוא לא שרד את השרפה הגדולה, דסתו נפטר.
הייתי ממש עצובה. נסיעה שכל כך ציפתי לה הפכה עבור כולנו לסיפור עצוב וכואב.
יהיה הסיפור הזה לזכרו {דסתו מנגיסטו ז”ל}.
ת.נ.צ.ב.ה
