זה היה בשיעור חשבון, המורה אמרה, שמהיום מתחילים תרגילים בלוח מחיק. ביום שני בשיעור חשבון אגם הוציאה לוח מחיק מהתיק והתחילה לכתוב. המורה התקרבה לאגם, ואגם הייתה לחוצה, “הנה היא שוב תגיד לי שזו טעות”, חשבה אגם לעצמה. המורה אמרה לאגם: זה לא נכון. אגם התביישה כל כך, היא רצתה ללכת מהכיתה.
כל הכיתה פתחה ספרים, גם אגם פתחה את הספר שלה, והם התחילו לעבוד. המורה שאלה שאלה, ואגם הצביעה. כן אגם, אמרה המורה. התשובה היא שלושים ושתים, ענתה אגם. תשובה לא נכונה, אמרה המורה. אגם חשבה לעצמה “הלוואי שלא הייתי עונה”, אגם רצתה לבכות, אבל באותו הרגע היה צלצול להפסקה אגם ברחה מהכיתה, וכל ההפסקה אגם הייתה לבד.
כשאגם הלכה לבית היא חשבה שאולי גם מחר זה יקרה, אבל היא טעתה. אגם ספרה לאמא שלה את כל מה שקרה בכיתה. אמא אמרה לאגם, שגם היא הייתה לא טובה בהרבה מקצועות בבית הספר, ואפילו יותר גרוע ממנה. זה השפיעה על אגם. אגם הרגישה איך הדאגה בורחת ממנה. למחרת בבוקר אגם הכינה מערכת, והיה שיעור חשבון באותו היום. אגם לא התרגשה, בגלל שאתמול אמא חיזקה אותה.
בסוף שיעור חשבון, המורה רשמה את השם של אגם על הלוח, והמורה שיבחה את אגם בזכות שהיא השתפרה בשיעור. אגם קיבלה פתק גירוד, כל הילדות בכיתה התקבצו ליד שולחנה של אגם. אגם גירדה את הפתק, היה כתוב בפתק, “שיעור חופשי”! המורה אמרה, אולי מחר היא ועוד בת מהכיתה שקיבלה פתק יקבלו שיעור חופשי.
כשחזרה לבית, אגם סיפרה לאמא, שהיא קיבלה פתק ושאולי מחר יהיה לה שיעור חופשי, בזכות שחיזקת אותי. אמא אמרה לאגם, שגם אם היא תקבל ציון עשרים במבחן, זה לא נורא. אגם הייתה שמחה.
