ב”ה
האם ראיתם את אחי?
שלום, שמי הוא שיראל, וברצוני לשתף אתכם באחת החוויות המאתגרות שחוויתי רוצים למה? תכף תדעו.
הכל התחיל לפני שבוע , ביום חמישי בלילה דניאל, שני, אימא ,אבא ואני נסענו לקמפינג ביער. נסענו לשלושה ימים. הנסיעה במכונית נמשכה כחצי שעה, יכולנו להרגיש את השרב הכבד למרות שהחלון באוטו היה סגור. כשהגענו לשם התמקמנו במקום שומם וריק.
ישבנו מתחת לעץ גבוה שהפחית לנו את ההרגשה של החום החזק. פתחנו אוהל וישבנו בתוכו, שני קראה ספר באוהל , דניאל שיחק בטלפון של אימא ואני שוחחתי עם חברתי הטובה גאיה. הזמן חלף ועבר לו והשעה הייתה 20:00 בערב. אימא ואבא קראו לנו בכדי שניצלה מרשמלו במדורה. התיישבנו מסביב למדורה ושיתפנו אילו חוויות חווינו השבוע. לאחר מכן הלכנו לישון באוהל הגדול כולנו ביחד.
למחרת השכם בבוקר, התעוררנו ושמענו ציוץ קטן של ציפור, לאחר מכן אימא ואבא הלכו לקנות שימורים ומרשמלו והוריי ביקשו משני לשמור על דניאל . שני שומרת כעת על דניאל ואני לבינתיים דיברתי עם גאיה בשיחת וידיאו. שני קראה לי ושאלה אותי: “שיראל, תוכלי לשמור על דניאל 5 דקות?” שאלתי אותה : “מדוע?” היא ענתה לי : “אני צריכה ללכת שנייה, יש לי שיחת טלפון חשובה”. אני הסכמתי. התיישבתי על יד דניאל ונתתי לו לשחק בטלפון שלי. ובזמן שהוא שיחק בטלפון שלי קראתי ספר. ומרוב שהוא היה מותח ומעניין לא הסתכלתי על דניאל במשך 10 דקות! לפתע שמתי לב שדניאל לא לידי. חיפשתי באוהל ומחוץ לאוהל הסתכלתי לכל הכיוונים, והבנתי שהוא לא כאן. ראיתי את הטלפון שלי זרוק ליידי. הסתכלתי בפלאפון וראיתי שאמא כתבה לי בהודעה : “שיראל מתוקה, אנחנו מתעכבים, יקח לנו 25 דקות” לא הגבתי כי הייתה לי מטרה בעיניים- למצוא את דניאל. חיפשתי באזורי הקרוב ולא מצאתי אותו , באותו רגע הרגשתי חסרת אחריות, דמעות זלגו מעיניי. החלטתי להסתיר זאת מהוריי כאשר יחזרו וגם להסתיר משני שהייתה “בשיחה החשובה” הזאת שלה. אימא ואבא חזרו ושאלו היכן דניאל. אמרתי להם שהוא הלך למקום כל שהוא עם שני , באותו רגע הרשתי שקרנית. ותיארתי לעצמי איך הוריי יגיבו שיגלו את האמת . שני לא הגיעה מכיוון שסימסה לי שהיא אצל חברה. ושהיא תחזור ב21:00 ועכשיו השעה 19:00 זה אומר שיש לי שעתיים למצוא את דניאל . פתאום, אני מוצאת זוג מבוגרים שאמרו שיש להם באוהל ילד קטן. וניגשתי אליהם ושאלתי איפה הוא והם אמרו שהוא כאן ואז ראיתי אותו והתרגשתי, דמעות זלגו מעיניי מרוב אושר. אמרתי להם תודה ואז חזרנו לאוהל שלנו, התחבקנו חיבוק קבוצתי וכמובן איך אפשר לסיים את הערב ללא מרשמלו?
ברצוני להמליץ לכם לשמור על האחים הקטנים שלכם, אני לא הייתי מספיק אחראית וזאת גם הייתה אחריות של שני ולא שלי! לא הייתי צריכה לקחת את זה על עצמי. האם אתם מסכימים איתי?
